יום שלישי, 21 בפברואר 2012

פרק 30 - פוסט פרידה.


התעוררתי מהתרדמת הארוכה שנכפתה עלי.

שכפיתי על עצמי.

נדמה ששום דבר לא השתנה.

אבל האמת היא שהרבה השתנה, הכל השתנה.

התיישבתי במיטה, בגדי השינה שלי כבר לא היו במידותיי.

הם לחצו על גופי.

ניערתי את האבק שהצטבר על כתפיי.

הסתכלתי מסביבי, החדר נשאר כשהיה, שום דבר בו לא השתנה למעט כמויות האבק שנחו כרגע דוממים על חפציי, מזכירים לי ששנתי אולי הייתה מלאה ברוחות אבל החדר היה שקט מהרגיל.


לפני שנה וחצי הלכתי לישון, כפיתי על עצמי מנוחה מהחיים, שנת שבתון קראתי לזה.

שנת שבתון שהתארכה לשנה וחצי של מנוחה מדאגות יום יומיות של "לאן אני הולך? מה אעשה מחר? מה אני רוצה מחיי?"

ואל תבינו אותי לא נכון כן? דאגות אחרות מיהרו למלא את מקומן של אותן תהיות קיומיות.

אבל אני מניח שאם לא הייתה לנו דאגה בעולם, השאננות הייתה קוברת את כולנו בחיים יומיומיים משעממים ושגרתיים.

אותן דאגות שמילאו את ליבי בשנה וחצי האחרונות יצאו החוצה כמילים ופורסמו כדי שאותם אנשים שחשים אותן ברגעים אלה ידעו שהם לא לבד בעולם.

התגובות שקיבלתי אוששו את חשדותיי שגם אני לא לבד בעולם הזה, ועוד הרבה אנשים עוברים את אותן חוויות ומרגישים את אותן רגשות שאני מרגיש גם אם הם מודים בכך או לא.

למדתי לגלות שהחיוך הפיזי הוא לא תמיד מראה של מה שעובר בראש, ושהתשובה "כן" לשאלה "האם הכל בסדר" היא לעיתים מונוטונית, אוטומטית ומוטעית ושאם נפנה לרגע את תשומת ליבנו לניו-אנסים הקטנים נוכל לדעת ולהבין מה באמת עובר על בן אדם מסויים גם אם הכל נראה ומרגיש רגוע על גבי פני השטח.


חבילת הגלישה נגמרה.

ההתמודדות עם המציאות התחילה.

מקש הרענון הסתכל עליי בצורה מוזרה, אני מניח שמה שעבר לו בראש המרובע שלו זאת המחשבה "איך זה שאתה לא לוחץ עליי יותר?"

ואם הוא יכול היה להבין אז הייתי מסביר לו שכבר אין סיבה, או יותר נכון יכולת ללחוץ עליו כי טעינת העמוד תיקח עידנים.

אני מניח שאם הייתה אפשרות הוא פשוט היה נשאר לחוץ כדי שאוכל להשאר מעודכן תמיד.

היום הבנתי כמה זמן אני מבזבז בבהייה אינסופית בחייהם של אנשים וכמה החיים שלי ריקים מתוכן.

מצד שני גם אני מעלה עידכונים, אולי מישהו בצד השני חושב שהחיים שלי מלאים ושלו ריקים מתוכן?
השאלה "מה לעשות עם הזמן הפנוי שלי?" הציקה במוחי.

נדמה שהפכה להיות כמו אחד מהזבובים שהשתלטו בימים האחרונים על העיר אחרי שביתת עובדי הקבלן.

תקראו לי חלש אופי.

התלבשתי במיטב מחצלותיי, נעלתי את נעליי הטובות ביותר והתחלתי בצעידה לכיוון דיזינגוף סנטר.

עשר דקות לאחר מכן הייתה בידי הרחבה לחבילת הגלישה שכבר יש לי.

ניגשתי הביתה.

נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לבדוק על לימודים, אולי טיול, מטרה כלשהי אליה אכוון את מאמציי.

שנת השבתון הושארה איפשהו שם בסנטר, צופה על אלפי האנשים שעושים את דרכיהם למטרה הבאה של חייהם.


תודה לכם קוראים, תודה לכם שהייתם איתי לאורך השנה וחצי האחרונות.
עברתי, עברתם, עברנו לא מעט עליות וירידות, חוויות טובות יותר וטובות פחות.
הבלוג ישאר פתוח לכל אחד שיוכל למצוא בו מקום מפלט מהחיים שלו.

arrivederci





יום שלישי, 10 בינואר 2012

פרק 29


מדענים שוקדים כבר עשרות שנים על המצאת מכונה שתוכל להחזיר אותנו אחורה בזמן.
אני לא צריך מכונה, מספיק אותו, מבט אחד ממנו ואני חוזר אחורה לתקופה בה היינו ביחד.

ובמשך ימים ניסיתי להבין מה זאת ההרגשה שאני מרגיש כל פעם שאני חושב עליו.
ניסיתי להתעמת איתה, וכל יום, כמה פעמים ביום העליתי אותה באוב ועמדתי בגאון מולה.
איפשהו שם, עמוק בפנים הרגשתי שכבר התמודדתי עם ההרגשה הזאת בעבר, שהגוף שלי כבר מתורגל אליה, שהיא איננה זרה לו.


"עומרי" המורה צעקה מהשורה הראשונה באולם הגדול "תורך, תתחיל לדבר"
הרגשת פחד ממוטטת ורצון עז להקיא הורגשו בכל נבכי גופי.
הסתכלתי לתוך האופק השחור, אורות הבמה היו בדיוק על עיניי, הלב פעם בחוזקה, אגלי זיעה צצו סביב ראשי מהווים לי ככתר שאף פעם לא חפצתי בו.
ניסיתי להיזכר בטקסט שלמדתי בעל פה בימים האחרונים, המילים הסתובבו לי על קצה הלשון, מסרבות להסתדר בשורה הגיונית.

"עומרי" צעקה המורה מהשורה הראשונה, "הכל בסדר?"

הייתי חיוור מהרגיל.

"כן, כן, אני פשוט צריך לשבת קצת בצד"


אייקון כתום קטן צץ בפינה השמאלית של מסך המחשב שלי, מודיע לי שהודעה חדשה התקבלה באינבוקס ההודעות הפייסבוקי.
נדמה שהגוף לפעמים חווה נבואות לגבי העתיד לבוא, כאילו יודע מה צופן לנפש שטמונה בתוכו.

הודעה ממנו התקבלה. אותו פחד השתלט עליי שוב, ושוב פעם לא הצלחתי להתמודד.
פה, גם לשבת בצד לא עוזר, פשוט צריך להמשיך הלאה, אולי למצוא מישהו שהרגשות שלי אליו יתגמדו מול הפחד הזה, מול הפחד להישאב לתוכו שוב.

יש האומרים שהחיים הם מה שנמצא בין הרגעים שמתכננים בהם תוכניות.

אז אולי הגיע הזמן להפסיק לתכנן ופשוט לחיות?

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

פרק 27.


לפעמים צריך לאבד משהו בחיים כדי ללמוד להעריך אותו.

אבא תפס אותי בטלפון שנייה אחרי שיצאתי מהמקלחת.
על צג המסך ראיתי ששלוש שיחות לא נענו, ידעתי מה אני הולך לשמוע בשיחה.

"סבא נפטר" הוא אמר.

"ואיך אתה?" שאלתי את אבא, מנסה לשמור על עצמי מספיק חזק בשבילו שנינו.

השיחה הסתיימה.
כשנפרדתי לשלום יכולתי לשמוע את הרעד הזה בקול שלי, את השבירה הזאת שמגיעה שנייה אחת לפני הבכי.

ניתקתי את השיחה, הנחתי את הפלאפון על השולחן.

בקור של סוף דצמבר, מצאתי את עצמי כשרק תחתונים על גופי, יושב על הרצפה ובוכה.

כשהסתכלתי על עצמי בעיני סבא שלי, תמיד ראיתי את עצמי בתור סגירת המעגל שלו.

את הבן שלו, כשהוא יצא מהארון, הוא לא קיבל וזה נאמר בלשון המעטה.

כשאני יצאתי מהארון, הבן אדם לו פחדתי לספר יותר מכל היה סבא, מצאתי את זה בלתי אפשרי שבן אדם בגילו יוכל לשנות את דרך חשיבתו או את דעותיו הקדומות.

אבל הוא שינה, כנראה שהוא היה צריך לאבד משהו בחיים כדי להעריך את מה שכבר יש.

ואני מוצא את עצמי עכשיו, יושב בשעתיים האחרונות מול המחשב ובוהה בסימן המהבהב על מסך הוורד, כאילו מורה לי שאני צריך להמשיך לרשום.

אבל לפעמים, אין יותר מה להגיד, ואין יותר מה לרשום והמעט שיש הוא מספיק.

לפעמים צריך לאבד משהו בחיים כדי להעריך אותו.

ולפעמים, אם אתה מספיק חכם אתה יכול להעריך אותו גם בלי לאבד אותו.

הערכתי ואהבתי אותך סבא.