יום שני, 11 ביולי 2011

פרק 17


ושוב אותה הרגשה צפה למעלה.


רחוב אבן גבירול הפך להיות מסלול ההתפכחות שלי.
ביציאה מהמועדון הכאב הפיזי קשה מנשוא, מדהים אותי כל פעם מחדש כמה השפעה יש לפן הפסיכולוגי על המצב הפיזי.
עם כל צעד במסלול הכאב הופך להיות יותר ויותר נסבל.
עם ההגעה ללונדון מיניסטור שחזור רגעים נבחרים מהערב מגיע לכדי מיצוי ונפסק.
עם ההגעה לכיכר רבין הרצון שלי לבכות עובר.
כשקולות האנשים השיכורים בבראסרי עולים הרגשות העזים שפוקדים אותי מתחילים לפוג.
עם ההגעה לפנייה שמאלה לכיוון שדרות בן גוריון, היכולת שלי להסתכל על גברים אחרים חוזרת.
הבחור שהולך כרגע מימיני נראה די חמוד.
"בעל פוטנציאל" אני מרשה לעצמי לחשוב.
"אחי היא כוסית אש" אני מצליח לשמוע אותו אומר לחברו בטלפון.
נדמה שהפוטנציאל שהיה שם הוקם על ידי מוחי הקודח.
החזרה למציאות כואבת.
אני חוצה את הכביש.
ברגע שכף רגלי דורכת על המדרכה הפרק החדש מתחיל להירקם במוחי.
עם הכנסת המפתח לדלת ביתי הפרק כבר מוכן.
אני נכנס למיטה, לוקח מחברת ועט ומתחיל לרשום.




כנגד ארבעה בחורים דיבר ליבי.
האחד חכם, האחד רשע, האחד תם ואחד שאינו יודע.


תם מה הוא אומר?


"אנחנו עוד נצליח להפגש, אני מבטיח" הוא אמר.


ושוב נשארתי עם ציפייה ביד אחת וכפית גדושה בגלידת בן אנד ג'ריס בטעם קינמון ביד השנייה.
מלאי הגלידות הלך ואזל, דוד גרם לי לאכול לא מעט מהן.
לא פלא שקיבלתי הרבה "ואוו, ממש השמנת לאחרונה, תל אביב עושה לך טוב"
אני מניח ש"טוב" זה בעיניי המתבונן.


דוד הוא מסוג האנשים שהיכולת שלהם להבין רמזים דומה ליכולת  שלי לספוג אחוזי שומן בגוף - נמוכה עד לא קיימת.
זה כבר כמעט שנה שריקוד החיזורים נמשך בינינו.


אומרים שלטנגו צריך שניים, ובכן לריקוד החיזורים מספיק אחד, ובשנה האחרונה למדתי את כל הצעדים בעל פה.
תמונת החתונה\בית קטן במושב\ילדים יפים ומוצלחים עולה לי לראש כמעט בכל פעם שאנחנו נפגשים.
אחרי שנה הרבה יותר קל לגרש אותה כשהיא צפה.


ניסיתי לעשות הכל.
מפיטום עצמי בכמויות לא הגיוניות של גלידה, ניסיון למצוא מישהו יותר טוב ועד גילוי רצונותיי הכמוסים ביותר לדוד.
אכן, אותו צעד דרש ממני הרבה אומץ ולא מעט אלכוהול בדם, אבל יום אחד החלטתי שמספיק.


פתחתי את הפייסבוק והנה הוא היה שם, דוד ועיגול ירוק קטן ליד שמו.
התחלנו שיחה נונשלנטית ככל השיחות שלנו עד לרגע בו הרגשתי שזה נכון להעלות את מחשבותיי עליו לדיון.
מיותר לציין שהדיון הארוך לו ציפיתי והתכוננתי ארך כשלושה משפטים ששניים מתוכם נכתבו על ידי.


דוד, בחור חכם ככל שיהיה (וללא טיפה אחת של ציניות) לא הבין דבר וחצי דבר בכל מה שנוגע ליחסים שבינו לבינו.
ניסיונותיי רווי האלכוהול להסביר לו מה אני מרגיש הובילו לשום מקום.


בהחלטה רגעית ולא אופיינית לי בעליל החלטתי לוותר ולהמשיך הלאה בתקווה שאולי יום אחד מישהו יהיה מספיק חכם כדי לפתוח קורס באוניברסיטה שמסביר את כל אותם דברים לא ברורים לדוד ולדומיו.


אולי כך הוא יצליח להבין.
בהצלחה לך דוד.




ושאינו יודע, מה הוא אומר?


"אז אתה בא אליי היום?" הוא שאל.


נדמה שההתחבטות הפנימית בין המילים "כן" ו"לא" נערכה שעות, ואתם כבר יכולים להבין לבד איזה מהן זכתה.


"מעולה" הוא הצהיר, "אבוא לאסוף אותך היום בערב".


תהליך ההלקאה העצמית החל מחדש.
מחשבות כגון "למה אתה מרשה לו לשחק בך?" או "איך נשברת שוב?" מילאו את חלל ראשי וחילחלו לכל תא ותא בגופי.


שעות הערב הגיעו, ההתרגשות הלא נשלטת מצאה את דרכה אליי, כאילו החליפה את כל אותן מחשבות.
אלעד היה מקסים כהרגלו.


גלידת שוקולד פרלינים מילאה גביע עצום בגודלו, מוזיקת רקע נעימה שטפה את החדר ומחמאות שנגעו בדיוק בנקודות בהן הביטחון העצמי שלי בשפל נזרקו לחלל האוויר ושיחקו עם תווי המוזיקה כאילו היו טקסט לשיר שנכתב מבעוד מועד.
הברק שמילא את עיניי ברגע זה היה ברור לעיני המתבונן מהצד.


אי אפשר שלא להתאהב באלעד.


בניסיון עז, ניסיתי להוציא את עצמי מהסיטואציה הממכרת ולהחזיר את רגליי בחזרה לקרקע יציבה.
בוקר למחרת עדיין הייתי אצלו, בוהה בתקרה, בוהה במאוורר שמסתובב באופן מונוטוני כבר שלוש שעות.


אלעד כהרגלו העדיף להשאיר את יחסינו במתכונת בה הם נמצאים - לא לפה ולא לשם.
אני כהרגלי, הסכמתי.


ברור מאליו שהנושא לעולם לא עלה לדיון אבל הייתה זו כמעין הסכמה שקטה


הדוב בחדר (ששנינו בחרנו להתעלם ממנו) שנקרא "מערכת יחסים רצינית ומחייבת" יכול לחזור לשנת החורף שלו, אף אחד מאיתנו לא הולך להעיר אותו בקרוב.


רשע מה הוא אומר?


"תה?" נכתב בהודעת הסמס שקיבלתי. 


"נמש, שולחן 23 מחכה לאספרסו שלו" התריעה בפניי האחמ"שית.


לקחתי את האספרסו ומיהרתי לכיוון שולחן 23.
ליד השולחן, ישבו שתי נשים בגיל העמידה, האחת הזמינה אספרסו ארוך, והשנייה, כהרגלה, הזמינה בקבוק סודה.
"סודה בלי קרח" דאגה להדגיש בפניי כל פעם מחדש.
הרשיתי לעצמי לא להגיב לסמס. ללקוחה השבתי בחיוך מנומס.


אם יש משהו אחד שלמדתי בחודשיים בהם אני ממלצר בבית קפה, זה שמתכון טוב להחלטה נכונה זה הפוך קטן חזק.


ביקשתי מהברמן להכין לי קפה, הוקרת התודה המוגזמת שלי כנראה הלחיצה אותו, אבל אני ידעתי שהוא מנע ממני לעשות טעות נוספת\ להשיג חומר חדש לכתיבת פוסט.


"שום דבר טוב לא יצא מזה" חשבתי לעצמי.


אני באמת לא חושב ששרון רע מטבעו.


"הפלרטטנות שלי", כך הוא טוען "היא חלק בי שהשליטה שלי עליו היא מינימלית".


"מצטער שלא הגבתי לך על הסמס, הייתי בעבודה" סימסתי לשרון כמה שעות לאחר מכן.


"זה בסדר, אני בטוח שיהיו עוד הזדמנויות" שלח שרון בחזרה והוסיף סמיילי קורץ בכדי שאוכל להבין את אווירת הפלרטטנות בה נכתב הסמס.


את שרון למדתי לקחת בקלות ולשמור אותו על אש קטנה.


"הוא כמו חמין" תמיד הסברתי לעצמי, "צריך לעבור לילה שלם בתנור לפני שיהיה מוכן לאכילה"
ומשום מה בראש שלי זה תמיד היה נשמע הגיוני.




וחכם מה הוא אומר?


אז לצערי חכם לא אומר הרבה, גם במעשים הוא לא כל כך טוב.
מה שחכם טוב בו הוא לגרום לי להיות מבולבל.
חכם הוא הסיבה העדכנית ביותר לצורך שלי במסלול ההתפכחות.


במסיבה האחרונה בה נפגשנו המתח באוויר היה כמעט מוחשי.
היכולת שלי לקרוא אותו כמעט ולא קיימת.
ואולי זה מה שמסקרן אותי כל כך?


אני מוצא את עצמי מתקשה לרשום עליו, אפילו שם בדוי אני מתקשה להעניק לו.


ולמה אתם שואלים?


כי כשאני כותב, זה בדרך כלל אחרי שהסיפור עם אותו בחור אלמוני מסתיים, ככה אני גם יודע לאן לכוון את הסיפור בזמן הכתיבה.


עם חכם המצב קצת שונה, רק התחיל משהו וגם זה לא יותר מדי ברור.
ולכן, על חכם לא ארבה במילים, מי יודע? אולי ביום מין הימים הוא יזכה לפרק משל עצמו.




ומה אני אומר?
שהיכולת שלי להבין את בני מיני לוקה בחסר.