"זאת הסיבה לדיכאון בעולם המערבי" הוא אמר, "יותר מדי שעות פנאי".
לפני שבוע חגגתי את הפיכתי לזקן בשנה.
לכבוד יום הולדתי קיבלתי את אחת המתנות הטובות ביותר - איבדתי את פרק 16 המקורי.
עבודת הפורקן כבר נעשתה, מה שהייתי צריך להוציא על הדף יצא.
עבודת הפרסום כבר כנראה לא תעשה.
הפכתי את הבית.
חיפשתי בין הבגדים, בארון, בין דפי המגזינים הפזורים על רצפת חדרי שנקנו כתוצאה מלילה לבן הנכפה עליי ללא סיבה ברורה, מתחת למיטה, בין הסדין למזרון, הייתי כל כך קרוב להתחיל לחפש בזבל.
"רוקנו את הזבל אתמול" אמר השותף כשהבעת התנצלות על פניו.
"אז איך לעזאזל הוא התמלא כל כך מהר שוב??" תהיתי לעצמי.
"שטויות, אני כבר אסתדר" אמרתי, בעודי חושב עד כמה נוראי זה יהיה להתחיל לחטט בפח הזבל של הבניין.
"תפסיק לנסות לאכול את העולם בביס אחד" הוא אמר, "אתה בסך הכל בן 21".
זה מצחיק, פעם ראשונה שאני יושב ופיזית רושם את הפרק עם עט ודף.
כנראה שיש סיבה שסגנון הכתיבה הזה עבר מהעולם.
אני יכול להישבע שהסיבה שבגללה ביל גייטס המציא את הוורד היא מעצם היותו סופר מתוסכל שאיבד את אחד הפרקים המוצלחים שהוא רשם (בספר שלעולם לא יצא).
ניסיתי לשבת ולשחזר את הפרק, אך ללא הצלחה.
אם יש משהו שהצלחתי להבין מהתקופה בה אני כותב זה שברגע שזה בחוץ, זהו, אין אפשרות להיזכר, אין אפשרות לשחזר, אין דרך חזרה.
לכבוד יום ההולדת שלי החלטתי לחזור אחורה ולקרוא את הבלוג שוב.
להבין מחדש את כל מה שעבר עליי בשנה האחרונה.
"יחסית הרבה בשביל בחור בן 22" חשבתי לעצמי...
עם המעבר לעיר הגדולה החלו רוחות מלחמה לנשוב.
איזה מלחמה? המלחמה שלי עם עצמי.
יש משהו בלארוז את חייך במזוודה כדי להבין שכל מה שאתה צריך בחיים זה את עצמך.
קיפלתי את הבגדים, עברתי על המגירות, הדלקתי את האור, שוב, בפעם האחרונה וווידאתי שלא שכחתי כלום.
אולי את עצמי שכחתי.
"לאהבה יש שני צדדים", היא אמרה, "צריך לדעת להתמודד עם שניהם".
רעש גלגלי המזוודה על גבי מדרכת הרחוב תאם לפעימות הלב המואצות שלי.
ההליכה בשעות הלילה, כשפנסי הרחוב מטילים את אורם, יוצרים פינות לא נראות ליד עמודי הבניינים, ההומלס של פינת רחובות ארלוזרוב-אבן גבירול, הבחור בבוקסר שירד לקנות חמאה ב- 2 לפנות בוקר ואפילו המכונית שכרגע נגררת למגרש המכוניות בגלל שבעליה החנה אותה באדום לבן.
כל אלה העניקו לי את ההרגשה שסוף כל סוף הגעתי.
עברה כבר כמעט שנה מאז שכתבתי את הפרק הראשון.
עברתי בשנה הזאת כל כך הרבה.
השנה הזאת הייתה מלאה עליות וירידות, שמחות ואכזבות, צביטות בטוסיק וצביטות בלב.
רעש הרגליים שלי, נגררות על המדרכה בעודי מדדה שיכור.
חוזר מעוד מסיבה עם לב שבור המפזר את רסיסיו לאורך מסלול הליכתי.
"אולי יום אחד מישהו ימצא את שובל הרסיסים הזה" חשבתי לעצמי בעודי מסמס "אתה פשוט חתיכת מטומטם" לעוד בחור רנדומלי שהחליט שהלב שלי זה אחלה דבר לשחק איתו.
התחלתי לכתוב כי הכתיבה הביאה לי מזור, פורקן
המשכתי לכתוב כי הכתיבה הביאה לכם פורקן.
"אולי תכתוב על משהו שמח?" הוא שאל.
"אף אחד לא מתעניין בדברים שמחים" השבתי.
אחרי הסתכלות אחורה ובראייה אובייקטיבית לחלוטין אני יכול לכתוב כמה דברים בביטחון מלא:
1. בגיל 22 אנשים עדיין יקראו לך "ילד" והם גם כנראה צודקים.
2. כתיבת בלוג חושפני זאת דרך מעולה להכיר גברים חדשים בלי שתצטרך להסביר להם על כל המגרעות באישיות שלך.
3. אם כבר להיוולד עם נטייה מינית כלשהי, עדיף להיוולד לסבית.
לפני שבוע חגגתי את הפיכתי לזקן בשנה.
לכבוד יום הולדתי קיבלתי את אחת המתנות הטובות ביותר - איבדתי את פרק 16 המקורי.
עבודת הפורקן כבר נעשתה, מה שהייתי צריך להוציא על הדף יצא.
עבודת הפרסום כבר כנראה לא תעשה.
הפכתי את הבית.
חיפשתי בין הבגדים, בארון, בין דפי המגזינים הפזורים על רצפת חדרי שנקנו כתוצאה מלילה לבן הנכפה עליי ללא סיבה ברורה, מתחת למיטה, בין הסדין למזרון, הייתי כל כך קרוב להתחיל לחפש בזבל.
"רוקנו את הזבל אתמול" אמר השותף כשהבעת התנצלות על פניו.
"אז איך לעזאזל הוא התמלא כל כך מהר שוב??" תהיתי לעצמי.
"שטויות, אני כבר אסתדר" אמרתי, בעודי חושב עד כמה נוראי זה יהיה להתחיל לחטט בפח הזבל של הבניין.
"תפסיק לנסות לאכול את העולם בביס אחד" הוא אמר, "אתה בסך הכל בן 21".
זה מצחיק, פעם ראשונה שאני יושב ופיזית רושם את הפרק עם עט ודף.
כנראה שיש סיבה שסגנון הכתיבה הזה עבר מהעולם.
אני יכול להישבע שהסיבה שבגללה ביל גייטס המציא את הוורד היא מעצם היותו סופר מתוסכל שאיבד את אחד הפרקים המוצלחים שהוא רשם (בספר שלעולם לא יצא).
ניסיתי לשבת ולשחזר את הפרק, אך ללא הצלחה.
אם יש משהו שהצלחתי להבין מהתקופה בה אני כותב זה שברגע שזה בחוץ, זהו, אין אפשרות להיזכר, אין אפשרות לשחזר, אין דרך חזרה.
לכבוד יום ההולדת שלי החלטתי לחזור אחורה ולקרוא את הבלוג שוב.
להבין מחדש את כל מה שעבר עליי בשנה האחרונה.
"יחסית הרבה בשביל בחור בן 22" חשבתי לעצמי...
עם המעבר לעיר הגדולה החלו רוחות מלחמה לנשוב.
איזה מלחמה? המלחמה שלי עם עצמי.
יש משהו בלארוז את חייך במזוודה כדי להבין שכל מה שאתה צריך בחיים זה את עצמך.
קיפלתי את הבגדים, עברתי על המגירות, הדלקתי את האור, שוב, בפעם האחרונה וווידאתי שלא שכחתי כלום.
אולי את עצמי שכחתי.
"לאהבה יש שני צדדים", היא אמרה, "צריך לדעת להתמודד עם שניהם".
רעש גלגלי המזוודה על גבי מדרכת הרחוב תאם לפעימות הלב המואצות שלי.
ההליכה בשעות הלילה, כשפנסי הרחוב מטילים את אורם, יוצרים פינות לא נראות ליד עמודי הבניינים, ההומלס של פינת רחובות ארלוזרוב-אבן גבירול, הבחור בבוקסר שירד לקנות חמאה ב- 2 לפנות בוקר ואפילו המכונית שכרגע נגררת למגרש המכוניות בגלל שבעליה החנה אותה באדום לבן.
כל אלה העניקו לי את ההרגשה שסוף כל סוף הגעתי.
עברה כבר כמעט שנה מאז שכתבתי את הפרק הראשון.
עברתי בשנה הזאת כל כך הרבה.
השנה הזאת הייתה מלאה עליות וירידות, שמחות ואכזבות, צביטות בטוסיק וצביטות בלב.
רעש הרגליים שלי, נגררות על המדרכה בעודי מדדה שיכור.
חוזר מעוד מסיבה עם לב שבור המפזר את רסיסיו לאורך מסלול הליכתי.
"אולי יום אחד מישהו ימצא את שובל הרסיסים הזה" חשבתי לעצמי בעודי מסמס "אתה פשוט חתיכת מטומטם" לעוד בחור רנדומלי שהחליט שהלב שלי זה אחלה דבר לשחק איתו.
התחלתי לכתוב כי הכתיבה הביאה לי מזור, פורקן
המשכתי לכתוב כי הכתיבה הביאה לכם פורקן.
"אולי תכתוב על משהו שמח?" הוא שאל.
"אף אחד לא מתעניין בדברים שמחים" השבתי.
אחרי הסתכלות אחורה ובראייה אובייקטיבית לחלוטין אני יכול לכתוב כמה דברים בביטחון מלא:
1. בגיל 22 אנשים עדיין יקראו לך "ילד" והם גם כנראה צודקים.
2. כתיבת בלוג חושפני זאת דרך מעולה להכיר גברים חדשים בלי שתצטרך להסביר להם על כל המגרעות באישיות שלך.
3. אם כבר להיוולד עם נטייה מינית כלשהי, עדיף להיוולד לסבית.
