המצפון שלי נקי, אף פעם לא השתמשתי בו.
הוא מנשק אותו, מעביר את ידו בשיערו, נראה שהם נהנים.
בזמן שאני סובל.
הכאב הזה, קנאה אני חושב שקוראים לזה.
עוד מושג מטומטם שבני האנוש המציאו כדי לתת להם סיבות למעשים עוד יותר מטומטמים שהם עשו.
אני בוחן את ההשתקפות שלי מבעד לכוס הבירה, הפעם הזמנתי חצי, המצב היה קצת יותר קשה מבד"כ.
אני באמת נראה עד כדי כך לא טוב?
אני יכול להישבע שלפעמים, הכאב כל כך חזק שהוא הופך להיות מציאותי, פיזי.
והגוף שלי גם ככה חלש.
אני בוחן את ההשתקפות שלי שוב מבעד לכוס, הצורה המעוגלת מעוותת אותי, נותנת לי הרגשה שהמצב יכול להיות יותר גרוע.
אני מרים את הראש, והנה הם שם, עדיין ביחד, כל כך נהנים מהשהות שלהם זה לצד זה.
"לא... אני מחפש משהו אחר" או "אני מצטער.. אבל לא נראה לי זה ילך בינינו, בהצלחה! J"
אנשים לא מבינים כמה כוח יש למילים שלהם.
הם זורקים אותם באוויר, ובדיוק כמו בסצינה המפורסמת מהסרט "הציפורים" המילים הופכות לציפורים שתוקפות אותך, עד שאתה נשאר על הרצפה, כואב, מחכה שהזעם שלהן יעבור.
מחכה שהזעם שלך על עצמך, על זה שנתת לעצמך להיות פגיע שוב, יעבור.
אולי אני צריך להתפשר?
האם היכולת שלי להיות עם מישהו קשורה בד בבד ביכולת שלי להתפשר?
תמיד דמיינתי שאהבה היא משהו נורא שלם, ועכשיו אני צריך להתפשר כדי למצוא את אותה אהבה נכספת?
אני עדיין יכול להמשיך לקרוא לדבר הזה אהבה? אולי אני אקרא לזה פשרה?
אני סורק את הבר, אולי אצליח למצוא איזה מישהו שיהווה אתנחתא קומית/דרמטית למצב שלי.
לא, אין שום דבר פה ששווה את זה.
