השמש הייתה בדיוק בנקודה הכי גבוהה בשמיים, שורפת את השמיים, לא משאירה ולו לכוכב אחד סיכוי נגדה. היא הציפה את העיר באור בוהק, כמעט מעוור, גורמת ללא מעט אנשים לכמעט התנגשויות עם רוכבי האופניים התל אביביים.
מהרגע שבו הוא קבע שהפגישה הראשונה שלנו תהיה במסעדת קינג ג'ורג' הייתי צריך לדעת איך כל הסיפור הזה יגמר - זול, מהיר, ומשאיר טעם לוואי.
את ג'יימס הכרתי דרך אותו אתר ידוע לשמצה, שהוזכר כבר מספר פעמים בפוסטים פה, אטרף.
כן, כן, עדיין לא נואשתי מחיפושיי אחר האביר על הסוס הלבן שבחלומותיי ישב לו בטירה עם הלפטופ שלו ורק חיכה שאשלח הודעה.
התחלנו לדבר ותוך כמה החלפות משפטים הצלחתי לבנות תמונה די ברורה של האביר שעמד מולי.
ג'יימס, בן 23, מנצרת, ערבי נוצרי, לומד כרגע לתואר כלשהו באחד המקצועות הריאליים שהבטחתי לא לגעת בהם, עדיין בארון.
השיחות בינינו נמשכו כשבוע פחות או יותר כשבאחד הימים ג'יימס החליט שהוא תופס את האוטובוס הראשון לתל אביב ומגיע לפגוש אותי.
הודעתי לו מראש ששעות הבוקר הן מחוץ לתחום. בימי החופש שלי אני נוהג לנצלם לשיקום מאגר שעות השינה שנעלמו במהלך השבוע.
נפגשנו בשעות הצהריים, עליתי על קו 5 לכיוון דיזינגוף וסימסתי לג'יימס שירשום אותנו ברשימות ההמתנה ושידגיש שעל הבר אנחנו לא יושבים.
כמובן, חמש דקות אחרי זה הגעתי, קראו בשמינו והושיבו אותנו על הבר.
הצטופפנו בנוחיות בין זוג בנות שיצאו ל"יום כיף בתל אביב" ובין איש עסקים שהחליט ששתיים בצהריים זאת אחלה שעה לשתות 3 כוסות יין אחת אחרי השנייה.
השיחה קלחה, מצאנו לא מעט נושאים משותפים לדבר עליהם, הדבר היחיד שהפריע אלה הן טיפות המים המזוקקים שכל שלוש דקות נחתו לי על ירך שמאל והוציאו אותי מריכוז כל פעם מחדש.
ג'יימס, ששם לב למצב, העדיף להתעלם ולעבור לנושאים חשובים יותר, כמו איך היה לו היום בים למשל.
"ג'נטלמן היה מחליף איתי מקום בשנייה", ניגשתי ללוח הדימיוני שלי ותחת עמודת חסרונות סימנתי קו אחד.
סיימנו לאכול וביקשנו חשבון.
הברמן הניח את החשבון, ושוב אותה סיטואציה.
השאלה "מי ישלם?" ריחפה מעל שנינו, מנוקבת אך ורק ע"י זרם המים שנטף מהמזגן מעל.
הוצאתי את האשראי שלי והנחתי ליד החשבון, הברמן הושיט את היד.
"לא" אמרתי, וחיכיתי שג'יימס יוסיף את חלקו בתשלום.
ההליכה ללוח התחילה לעייף אותי, עוד קו סומן תחת עמודת חסרונות.
כמה דקות לאחר מכן מצאנו את עצמינו יושבים בגן מאיר.
לא יכולתי שלא לתהות איזה מבין הסיטואציות יותר נדושה: זוג הומואים בגן מאיר או זוג הומואים בשדרות רוטשילד.
הכלב שהחליט שהכפכף שלי זה המשחק החדש האהוב עליו הוציא אותי מהמחשבה והכניס אותי בחזרה לשיחה עם ג'יימס.
לאחר כשעה מצאנו את עצמינו בדירה שלי, חולקים את אותה מיטה.
לא נותר לי אלא לתהות האם אולי סוף כל סוף חיפושיי נפסקו.
התעוררנו בבוקר, השמש בשמיים קמה משנתה הארוכה, התחילה לעורר את החיים ברחבי הרחוב.
איש משמרת הלילה במיצי תמרה עדיין פקד את המקום, החתולים עדיין אכלו מפחי האשפה שלא רוקנו והרחובות עדיין היו מלאים בעלים מצהיבים שחיכו להיאסף.
ג'יימס ואני נפרדנו לשלום וכל אחד פנה לדרכו, הוא בחזרה לנצרת ואני בחזרה למלצר אנשים קשישים עם הרבה יותר מדי כסף בחשבון הבנק שלהם.
שבוע וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי שוכב במיטה, כותב הודעה באורך של 9 סמסים בה אני מפרט לפרטי פרטים לג'יימס איך הוא התנהג כמו דביל מוחלט בשבוע האחרון.
הוצאתי את הסוס הלבן מהאורווה, ניקיתי את הפרווה שלו, הלכתי בחזרה ללוח וניקיתי אותו.
"אני מניח שאנחנו מתחילים מחדש" חשבתי...
השמיים היו צבועים בסגול לילך, בדיוק בנקודה בה השמש והירח חולקים את השמיים.
עננים מפורקים מילאו את חלל השמיים עד לנקודה הרחוקה ביותר באופק.
בריזה נעימה בריח הפרחים מסביב שטפה את העור שלי, אני ואמא ישבנו בחוץ במרפסת.
"החיים בסה"כ יפים" אמא אמרה.
חייכתי, נאלצתי להסכים איתה הפעם.
