השעה כבר רבע לאחת בלילה, אני עירני מתמיד.
משמרת הבוקר שמתחילה עוד 5 וקצת שעות לא באמת מפריעה לי, הידיעה על קיומה מרחפת בעצלתיים מעליי, מדי פעם מזכירה לי שצריך מקסימום עירנות בעבודה הזאת.
"קפה חזק יעשה את העבודה" אני מזכיר לעצמי וממשיך הלאה.
מנסה להבין איך לרתום הרגשות טובות ולתעל אותן לטובת הכתיבה שלי.
ידעתי שיום אחד, מתישהו, אצטרך להתמודד עם חוסר היכולת שלי להתנהל מול הרגשות טובות.
אין דבר מפחיד יותר מלהרגיש טוב, להרגיש שסוף כל סוף הדבר לו ציפית יותר מהכל קורם עור וגידים מולך.
ולמה זה? כי עד שסוף כל סוף השגת את זה, הפחד לאבד את זה קורם עור וגידים במהירות גדולה יותר.
כן, גם לי הראש כואב מתעבורת המידע המהירה שחולפת בו.
הרצת תסריטים שונים ומגוונים בראש, והימורים מתי אותו דבר יחלוף לו גורמת לראש שלי להרגיש כמו תחנת הרכבת בעזריאלי ביום ראשון.
נדמה לפעמים שכשאין מה לטהר בפנים פעולת הכתיבה היא ללא שום תועלת.
אני בוהה עכשיו בכוס שנמצאת על יד המחשב שלי, הקש נוגעת בתחתית הריקה שעד לפני שעה הייתה מלאה בוודקה עם נגיעה קלה של משקה אנרגיה זול שקניתי בסופר ליד הדירה.
"איפה העומרי שהכרתי?" היא שאלה.
והאמת היא? שגם אני חיפשתי את התשובה לשאלה הזאת.
תמיד תהיתי לעצמי האם המושג הזה "הומו" הוא מי שאתה? חלק ממך? חלק הנוגע רק בחיים המיניים של אדם באשר הוא?
זה שנים שאני מתחבט עם השאלה האם השתניתי מאז היציאה מהארון. האם הלכתי בשביל המוזהב בו הולכים רוב ההומואים אחרי היציאה מהארון שבסופו מובטחים להם חיים מלאי מסיבות, דיבור בלשון נקבה, לבוש שנגדיר אותו כמעניין וריקוד על משאיות במצעד הגאווה?
או שמא, כל הדברים האלה הם רק תוצר לוואי של שנים של סגירות, שקרים לאחרים, שקרים לעצמך ורצון אחד ויחיד להיות מי שאתה?
"אני שמחה שאתה שלם עם עצמך, אבל אתה צל של מי שהיה פעם עומרי, ואיך שהיית פעם גם היה בסדר גמור, אתה לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר" הוסיפה.
המשפט נבנה במוחי, מילותיו הורכבו אט אט, כאילו מסרבות להתחבר ביחד למשפט הגיוני.
לאחר שעמדו בגאון אחת ליד השנייה, התחיל המשפט להסתחרר, מתפתל לאיטו בין גבולות ראשי, כאילו ממאן להאמין שיצירתו שלו אמיתית.
לאט לאט התחיל המשפט להתקרב לכיוון הצוואר, זוחל לאורך עמוד השדרה, נתקע בדרכו בעצבים וכלי דם הפזורים לאורך המסלול, פוצע אותי מבפנים.
לבסוף, הוא נעצר ליד הלב, חיכה מספר רגעים ואז, ברגע המתאים ביותר, נכנס בכל הכוח.
האסימון נפל ואיתו ההבנה.
המסלול שאני נמצא עליו כרגע הוא לא חזרה באותו שביל מוזהב, אלא פשוט המשך של אותו שביל, סוג של חזרה בשאלה אם תרצו כדי למצוא את האיזון הבריא בין שתי תקופות משמעותיות בחיי.
והשביל הזה, הרבה יותר ישר, יציב, ברור ויפה מקודמו.
