התעוררתי מהתרדמת הארוכה שנכפתה עלי.
שכפיתי על עצמי.
נדמה ששום דבר לא השתנה.
אבל האמת היא שהרבה השתנה, הכל השתנה.
התיישבתי במיטה, בגדי השינה שלי כבר לא היו במידותיי.
הם לחצו על גופי.
ניערתי את האבק שהצטבר על כתפיי.
הסתכלתי מסביבי, החדר נשאר כשהיה, שום דבר בו לא השתנה למעט כמויות האבק שנחו כרגע דוממים על חפציי, מזכירים לי ששנתי אולי הייתה מלאה ברוחות אבל החדר היה שקט מהרגיל.
לפני שנה וחצי הלכתי לישון, כפיתי על עצמי מנוחה מהחיים, שנת שבתון קראתי לזה.
שנת שבתון שהתארכה לשנה וחצי של מנוחה מדאגות יום יומיות של "לאן אני הולך? מה אעשה מחר? מה אני רוצה מחיי?"
ואל תבינו אותי לא נכון כן? דאגות אחרות מיהרו למלא את מקומן של אותן תהיות קיומיות.
אבל אני מניח שאם לא הייתה לנו דאגה בעולם, השאננות הייתה קוברת את כולנו בחיים יומיומיים משעממים ושגרתיים.
אותן דאגות שמילאו את ליבי בשנה וחצי האחרונות יצאו החוצה כמילים ופורסמו כדי שאותם אנשים שחשים אותן ברגעים אלה ידעו שהם לא לבד בעולם.
התגובות שקיבלתי אוששו את חשדותיי שגם אני לא לבד בעולם הזה, ועוד הרבה אנשים עוברים את אותן חוויות ומרגישים את אותן רגשות שאני מרגיש גם אם הם מודים בכך או לא.
למדתי לגלות שהחיוך הפיזי הוא לא תמיד מראה של מה שעובר בראש, ושהתשובה "כן" לשאלה "האם הכל בסדר" היא לעיתים מונוטונית, אוטומטית ומוטעית ושאם נפנה לרגע את תשומת ליבנו לניו-אנסים הקטנים נוכל לדעת ולהבין מה באמת עובר על בן אדם מסויים גם אם הכל נראה ומרגיש רגוע על גבי פני השטח.
חבילת הגלישה נגמרה.
ההתמודדות עם המציאות התחילה.
מקש הרענון הסתכל עליי בצורה מוזרה, אני מניח שמה שעבר לו בראש המרובע שלו זאת המחשבה "איך זה שאתה לא לוחץ עליי יותר?"
ואם הוא יכול היה להבין אז הייתי מסביר לו שכבר אין סיבה, או יותר נכון יכולת ללחוץ עליו כי טעינת העמוד תיקח עידנים.
אני מניח שאם הייתה אפשרות הוא פשוט היה נשאר לחוץ כדי שאוכל להשאר מעודכן תמיד.
היום הבנתי כמה זמן אני מבזבז בבהייה אינסופית בחייהם של אנשים וכמה החיים שלי ריקים מתוכן.
מצד שני גם אני מעלה עידכונים, אולי מישהו בצד השני חושב שהחיים שלי מלאים ושלו ריקים מתוכן?
השאלה "מה לעשות עם הזמן הפנוי שלי?" הציקה במוחי.
נדמה שהפכה להיות כמו אחד מהזבובים שהשתלטו בימים האחרונים על העיר אחרי שביתת עובדי הקבלן.
תקראו לי חלש אופי.
התלבשתי במיטב מחצלותיי, נעלתי את נעליי הטובות ביותר והתחלתי בצעידה לכיוון דיזינגוף סנטר.
עשר דקות לאחר מכן הייתה בידי הרחבה לחבילת הגלישה שכבר יש לי.
ניגשתי הביתה.
נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לבדוק על לימודים, אולי טיול, מטרה כלשהי אליה אכוון את מאמציי.
שנת השבתון הושארה איפשהו שם בסנטר, צופה על אלפי האנשים שעושים את דרכיהם למטרה הבאה של חייהם.
תודה לכם קוראים, תודה לכם שהייתם איתי לאורך השנה וחצי האחרונות.
עברתי, עברתם, עברנו לא מעט עליות וירידות, חוויות טובות יותר וטובות פחות.
הבלוג ישאר פתוח לכל אחד שיוכל למצוא בו מקום מפלט מהחיים שלו.
arrivederci
