מדענים שוקדים כבר עשרות שנים על המצאת מכונה שתוכל להחזיר אותנו אחורה בזמן.
אני לא צריך מכונה, מספיק אותו, מבט אחד ממנו ואני חוזר אחורה לתקופה בה היינו ביחד.
ובמשך ימים ניסיתי להבין מה זאת ההרגשה שאני מרגיש כל פעם שאני חושב עליו.
ניסיתי להתעמת איתה, וכל יום, כמה פעמים ביום העליתי אותה באוב ועמדתי בגאון מולה.
איפשהו שם, עמוק בפנים הרגשתי שכבר התמודדתי עם ההרגשה הזאת בעבר, שהגוף שלי כבר מתורגל אליה, שהיא איננה זרה לו.
"עומרי" המורה צעקה מהשורה הראשונה באולם הגדול "תורך, תתחיל לדבר"
הרגשת פחד ממוטטת ורצון עז להקיא הורגשו בכל נבכי גופי.
הסתכלתי לתוך האופק השחור, אורות הבמה היו בדיוק על עיניי, הלב פעם בחוזקה, אגלי זיעה צצו סביב ראשי מהווים לי ככתר שאף פעם לא חפצתי בו.
ניסיתי להיזכר בטקסט שלמדתי בעל פה בימים האחרונים, המילים הסתובבו לי על קצה הלשון, מסרבות להסתדר בשורה הגיונית.
"עומרי" צעקה המורה מהשורה הראשונה, "הכל בסדר?"
הייתי חיוור מהרגיל.
"כן, כן, אני פשוט צריך לשבת קצת בצד"
אייקון כתום קטן צץ בפינה השמאלית של מסך המחשב שלי, מודיע לי שהודעה חדשה התקבלה באינבוקס ההודעות הפייסבוקי.
נדמה שהגוף לפעמים חווה נבואות לגבי העתיד לבוא, כאילו יודע מה צופן לנפש שטמונה בתוכו.
הודעה ממנו התקבלה. אותו פחד השתלט עליי שוב, ושוב פעם לא הצלחתי להתמודד.
פה, גם לשבת בצד לא עוזר, פשוט צריך להמשיך הלאה, אולי למצוא מישהו שהרגשות שלי אליו יתגמדו מול הפחד הזה, מול הפחד להישאב לתוכו שוב.
יש האומרים שהחיים הם מה שנמצא בין הרגעים שמתכננים בהם תוכניות.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לתכנן ופשוט לחיות?
