החומות מסביב ללב שלי סוף כל סוף נופצו.
תמיד הייתי בטוח שהן בלתי מנוצחות.
עמדתי בראשן, צופה על כל האנשים הקטנים מנסים לעבור דרכן, לשבור אותן.
הייתי משועשע מהמחשבה שאנשים חושבים שהם יצליחו להגיע אליי. הרגשתי בטוח לצאת לעולם, סומך על החומות שלי שיגנו עליי, שישמרו עליי בקרבן.
ואז הוא הגיע והצליח לנפץ אותן. כאילו היו ענף זעיר וקטן שכרגע נשבר תחת רגלו של איש שמן במיוחד.
אני מרגיש שבא לי להקיא. אני לא מצליח להבין אם אני נגעל ממנו או ממני.
כנראה שממני.
שוב פעם הרשיתי לעצמי להתחיל להרגיש משהו למישהו.
מודה ומתוודה, לאחר עבודה אינטנסיבית הפגיעה הייתה הרבה פחות קשה מבעבר.
אבל עדיין הדמעות ירדו, הלב פעם בחוזקה, הסכין עדיין ננעצה בבטן, האדום על הפנים הדגיש את עוצמת הסטירה שקיבלתי והרגשת הטמטום הבלתי נמנעת הגיעה.
בדיוק כמו בעבר.
את אלעד הכרתי באטרף, כן כן, אותו אתר ידוע לשמצה.
מסתבר שגם דברים טובים אפשר למצוא שם.
למען האמת, איך נגיד את זה? מטרת המפגש הראשוני שלנו לא ממש הייתה כשרה.
אני בספק אם השימוש במילה כשרה מתאים לתיאור כלשהו של מפגש בין הומואים אבל אתם מבינים את כוונתי.
מסתבר שאחת מתופעות הלוואי של כתיבת פרק בבלוג כל כך קרוב לרגע הפרידה היא בהייה בלתי פוסקת בטלפון בתקווה שעוד שנייה הוא יצלצל ויגיד שהוא יתחרט ועשה טעות.
כנראה שלא הפעם.
בחזרה לסיפורינו.
לאחר כמה שיחות שניהלנו לפני הפגישה הראשונה הוצע ע"י אלעד שניפגש לראות הצגה לפני עשיית המעשה. וכך היה.
באחד מערבי ראשון הגשומים של חודש פברואר נפגשנו והתחלנו את נסיעתנו לכיוון תיאטרון בית ליסין.
כמו שאמרתי מקודם, כשרות היא המילה האחרונה שיכולה לתאר יחסים הומוסקסואליים וכנראה שמישהו שם למעלה החליט להרוס את התוכניות.
הגשם שירד באותו ערב גרם לכל העצמים שהיו במרחק של למעלה ממטר משמשת המכונית לא להראות. כנראה שהוא גם גרם לי לעיוורון זמני שנמשך כחודש. מצידי, שישראל תמשיך להתייבש.
חזרנו אליו לדירה לאחר שהבנו שיש קשר ישיר בין רמת האטרקטיביות של ההצגה ולרצון שלנו להישאר יבשים.
ישבנו ודיברנו במשך שעתיים, נדמה היה שהזמן עף ביחד עם הרוח החזקה שטלטלה את צמרות העצים ברחוב.
אחרי שעתיים אזרתי את האומץ ונישקתי אותו. הנשיקה הייתה מדהימה. ההרגשה הייתה כל כך נכונה.
למחרת בבוקר מצאתי את עצמי חולק עימו שמיכה.
"הלוואי והייתי יכול להישאר במצב הזה לנצח"
אבל בחיים כמו בחיים, השעון המעורר צלצל ודאג להזכיר לי שלמרות שמדובר במציאות כדאי שאני אקיץ מהחלום.
בפעם השנייה שנפגשנו עומרי הישן חזר וגרם לי לפלוט:
"אז מה זה?"
"מה זה מה?" שאל אלעד
"הדבר הזה שיש בינינו.." השבתי.
"תראה...."
ובמילה הזאת התחילה מסיכת ההסברים.
אלעד הסביר לי שהוא לא לגמרי הומו, הוא מה שנקרא... דו.
התלבטתי האם זה הזמן להגיד לו שדו זה אנשים שקשה להם עדיין להשלים עם זה שהם הומואים אבל החלטתי שזאת לא הסיטואציה המתאימה.
הוא המשיך והסביר שהוא מבולבל. שהוא תמיד דמיין שהחיים שלו יראו כמו התיאור בפתיחת פרק א' שלי רק עם אישה.
והדובדבן שבקצפת: "אני פשוט לא רוצה שתפגע"
קבלו אותו, עומרי הישן, במלוא תפארתו:
"תן לי להחליט אם אני אפגע או לא" עניתי.
טיפש, היית צריך לצאת משם כבר אז.
המשכנו להיפגש לתקופה של חודש. בלב שלם אני יכול להגיד שזאת הייתה אחת התקופות היותר טובות שאני זוכר.
לאחר חודש של דייטים בבית של אלעד החלטנו לצאת לראות סרט.
אירוני ככל שזה יהיה שם הסרט היה "קשר לא מחייב", ועוד יותר אירוני – הסרט הזה גרם לי להבין כמה הקשר שביני לבין אלעד רציני.
לפני הסרט תקף אותנו רעב ומצאנו את עצמינו יושבים ואוכלים סושי ומדברים על משמעות החיים
"אני בחיים לא רואה את עצמי במערכת יחסים עם גבר אחר..." אמר אלעד.
לרגע תהיתי האם תחושת הבחילה שעלתה כרגע לגרוני היא מהסושי הקלוקל או מעוצמת הפגיעה.
"מה לעזאזל אני עושה פה?" הייתה המחשבה שהדהדה לי בראש במשך כל הסרט והדרך הביתה.
"קרה משהו מאמי?" אלעד שאל כששכבנו במיטה.
"אמרת משהו היום בערב שגרם לי לתהות מה אני עושה פה" אמרתי בעודי מנסה להיאבק בדמעות שהחלו להיקוות באופן בלתי רצוני.
בילינו את החצי שעה הבאה בשיחה קשה ועמוקה על הכיוון אליו הקשר שלנו הולך. בסופו של דבר הרגשתי שזה הסתיים טוב.
למחרת בבוקר התעוררתי כשהיד של אלעד מסביבי, מצמידה אותי אליו. הצלחתי לחייך. עוד אבן בחומה נפלה. לרגע אפילו התעודדתי לחשוב ששמעתי נפילות גם בצד השני, שלו.
כשאלעד פקח את עיניו, נישקתי אותו.
"אני לא מתכוון לוותר עליך בכזאת קלות..." אמרתי.
12 שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי מתארגן למסיבת פורים של החברה בה אני עובד.
עליתי שוב פעם על מדי הב' שלי כי לפורים הזה לא התארגנתי בכלל.
ברגע שסגרתי את החגורה הופיע שמו של אלעד על צג הטלפון שלי.
אין צורך לומר שלמסיבה לא הלכתי. מצאתי את עצמי שבור על המיטה. בוכה. רצפת החדר הייתה מלאה ברסיסים מהחלום שכרגע התנפץ לי מול הפנים.
הנחתי את ראשי על הכרית והלכתי לישון.
הזמן יעשה את שלו.
