פרק י'

אני יושב בקליניקה שלי, זאת שעת צהריים יחסית מאוחרת.

האור שנכנס דרך הוילון הסיציליאני נמתח לאורך המשרד, משרה אווירה מרדימה.

אני יכול לשמוע את שאון הרחוב בחוץ, יש בו משהו מרגיע, יש עוד אנשים בעולם הזה חוץ ממני, לפעמים קל לשכוח את זה.

התור של 15:30 עומד להגיע. עומרי.

לפעמים אני מרגיש מותש מדי בשביל להתמודד איתו. הוא לא יודע שכל מה שהוא עובר עכשיו אני עברתי לפני 20 שנה בגילו.

דפיקה קלה נשמעת על דלת המשרד.

"יבוא" אני אומר בלחש.

הוא לא באמת מחכה לשמוע את האישור ממני ופותח את הדלת.

הוא נכנס לחדר, החיוך התמידי שלו על שפתיו.

אני עדיין לא מבין למה מולי הוא מתאמץ להראות אותו כשאני יודע בדיוק מה עובר לו בפנים.

מכנסי הסקיני שהוא לובש גורמים לרגליו להראות רזות יותר ממה שהן באמת, החולצה הצעקנית שהוא החליט ללבוש היום גורמת לך לתהות האם תשומת הלב שהוא יקבל זאת דרישת תפקיד, משקפי השמש שמכסים את עיניו מגנים עליו מפני תלאות העולם.

התדמית שלו מתנפצת בשנייה שהוא מתיישב על הספה.

מולי הוא מרשה לעצמו להיות אמיתי, לבכות כשצריך, להישבר.

עוברת שעה, עומרי מדבר כמעט ללא הפסקה על מסעותיו בשבוע האחרון.

אני מנסה להתרכז, לא להיקשר יותר מדי.

הוא אני, אני הוא.

הוא מסיים לדבר, מביט בי כאילו דורש תגובה.

ומה אני יכול להגיד לו? שאני יודע בדיוק מה הוא עובר? שהדבר היחיד שעוזר זה הזמן?

לא בשביל זה הוא משלם לי.

אני מקשקש לו איזשהו משפט שאני זוכר מאחד מספרי הפסיכולוגיה בגרוש שקראתי בזמן הלימודים.

אני רואה את ההקלה בעיניו, עכשיו הוא מרגיש שיש סיבה להתנהלות שלו.

כשבסופו של דבר הסיבה היחידה להתנהלות שלו היא שהוא בן אדם.

הוא יוצא מהמשרד.

אני הולך למקפיא הקטן שעומד בקצה החדר, מוציא את גלידת הבן וג'ריס האהובה עליי. ושוקע.