"אני בחור די רציני" אמר גיא.
על גבי מסך המחשב שלי מתנוססת תמונת הפרופיל שלו - הוא עצמו, מול המראה, בתחתונים, ומחיקה של פניו שגם בעין לא מזויינת ניתן להבחין שנעשתה בצייר.
"מאוד רציני" חשבתי לעצמי.
עוד יום בפארק השעשועים הפעיל ביותר בתל אביב - הלב של עומרי.
השם של אלעד צץ לי בראש.
קבענו להפגש השבוע ואיכשהו מצאתי את עצמי ביום ראשון, שבוע לאחר שקבענו עדיין מצפה לאותה פגישה.
הבטן כבר פינתה מקום לעוד שלושה כדורי שוקולד פרלינים שבטח אזכה לקבל, האוזניים כיוונו את עצמן כדי שיוכלו לקלוט במלואן את כל המחמאות שייזרקו לכיווני, והלב, ללב לא הייתה הרבה עבודה.
מקום פנוי נשאר ריק בחצי שנה האחרונה, רק מחכה לשובו של אלעד.
לקחתי את הטלפון וחיפשתי את שמו ברשימה הארוכה.
"מזל שהשם שלו מתחיל באות א'.." חשבתי לעצמי.
"הלו?" קולו של אלעד בקע מהדיבורית, נימה מוזרה של בלבול נשמעה בקולו.
"היי... מה קורה?" אמרתי בעודי מנסה לרסן את ההתלהבות שאיימה לבקוע מקולי.
"בסדר, מה איתך?" והנה היא שוב, אותה נימה מבולבלת
"אני גם בסדר... טיפה עייף, אתה בטוח שהכל בסדר איתך?" שאלתי מתוך כוונה להבין מה עומד מאחורי אותה נימה.
"אה עומרי, זה אתה! משום מה המספר שלך לא מופיע בפלאפון של האוטו, תגיד שלום לחברה שלי רותם"
"היי רותם" אמרתי, רגוע לדעת שאין שום דבר רציני מאחורי אותה נימה.
"בדיוק חשבתי עליך אתמול" זרק אלעד לחלל השיחה, "קבענו להיפגש ולא יצא"
"נכון, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מתקשר" השבתי.
"השבוע אני פנוי בראשון ושני" עדכן אותי אלעד.
"האמת היא שאני עדיין לא יודע את הסידור עבודה שלי, אדע אותו עוד יומיים ואז נוכל לקבוע" אמרתי ויכולתי להישבע שאלעד יכול לשמוע את השמחה בקולי.
"אז נדבר עוד יומיים!" קבע אלעד.
עברו יומיים ומצאתי את עצמי חולש על פריטי אופנה שנתפרו ונסרגו כמה שנים לפני שנת הולדתי בעוד מכירה פלורנטינאית להחריד באחד המועדונים הגדולים בעיר.
"חיפוש בגדים במידה שלי יכול להיות מעייף מאוד" חשבתי לעצמי בעודי מדפדף בין חולצות הוינטג' התלויות על הקולב.
רטט הורגש בכיסי האחורי, "אלעד" היה רשום בגדול על גבי המסך המואר
"היי חמוד, מה קורה איתך? כבר יש תשובות?" שאל אלעד.
"האמת שכן, אני פנוי בשני" השבתי, "יש לך איזשהן תוכניות לסופ"ש?"
"אני נוסע עם רותם לצפון, להורים" השיב אלעד.
"רותם?" שאלתי.
"כן, רותם, החברה שלי בחודש האחרון" אמר אלעד.
הבטן התהפכה, לשניה נאלמתי דום.
"ואוו, מזל טוב" הצלחתי לומר, והשלט על הבר שהציע כוס קאווה ב- 25 ש"ח נראה מושך מתמיד.
"בכל מקרה, תודיע לי שעה ליום שני" אמר אלעד.
סיימתי את השיחה, לקחתי כמה נשימות עמוקות בניסיון להוריד את הגוש שנתקע לי בגרון.
הגיע יום ראשון ואיתו הרגע שאני צריך להודיע לאלעד מתי אני והוא נפגשים.
המחשבה שאני והוא נשב על כוס קפה וננסה להתנהג כאילו אין בינינו כלום מעבר לידידות הייתה קשה מנשוא.
"לא אוכל לפגוש אותך מחר" סימסתי לאלעד
תמיד מצאתי משהו מנחם וכמעין בריחה קלה את המצאת הסמסים. אתה יכול להגיב מתי ואיך שנוח לך, תמיד האינטונציה בה נכתבו הדברים תהיה נתונה לפרשנות הקורא ותמיד יהיה לך אותם לתזכורת למקרה שתריץ את הסיטואציה בראש ולא תזכור בדיוק איך נאמרו הדברים.
" :(, מתי כן תוכל?" הגיב במהירות אלעד.
"לא נראה לי שאוכל..." שלחתי בתקווה שהתשובה הזאת תבהיר את רגשותיי.
"קרה משהו?" שאל אלעד.
"חשבתי שאני כבר אחרי, אבל עדיין קשה לי איתך" סימסתי בחזרה לאחר כמה דקות של תהייה.
"חשבתי שנשארנו בגדר ידידים ושזה בסדר מצידך, אבל אני מכבד את רצונך" סימס אלעד בחזרה.
"תסביר את זה ללב שלי" חשבתי לעצמי, "לי הוא ממאן להקשיב"
על גבי מסך המחשב שלי מתנוססת תמונת הפרופיל שלו - הוא עצמו, מול המראה, בתחתונים, ומחיקה של פניו שגם בעין לא מזויינת ניתן להבחין שנעשתה בצייר.
"מאוד רציני" חשבתי לעצמי.
עוד יום בפארק השעשועים הפעיל ביותר בתל אביב - הלב של עומרי.
השם של אלעד צץ לי בראש.
קבענו להפגש השבוע ואיכשהו מצאתי את עצמי ביום ראשון, שבוע לאחר שקבענו עדיין מצפה לאותה פגישה.
הבטן כבר פינתה מקום לעוד שלושה כדורי שוקולד פרלינים שבטח אזכה לקבל, האוזניים כיוונו את עצמן כדי שיוכלו לקלוט במלואן את כל המחמאות שייזרקו לכיווני, והלב, ללב לא הייתה הרבה עבודה.
מקום פנוי נשאר ריק בחצי שנה האחרונה, רק מחכה לשובו של אלעד.
לקחתי את הטלפון וחיפשתי את שמו ברשימה הארוכה.
"מזל שהשם שלו מתחיל באות א'.." חשבתי לעצמי.
"הלו?" קולו של אלעד בקע מהדיבורית, נימה מוזרה של בלבול נשמעה בקולו.
"היי... מה קורה?" אמרתי בעודי מנסה לרסן את ההתלהבות שאיימה לבקוע מקולי.
"בסדר, מה איתך?" והנה היא שוב, אותה נימה מבולבלת
"אני גם בסדר... טיפה עייף, אתה בטוח שהכל בסדר איתך?" שאלתי מתוך כוונה להבין מה עומד מאחורי אותה נימה.
"אה עומרי, זה אתה! משום מה המספר שלך לא מופיע בפלאפון של האוטו, תגיד שלום לחברה שלי רותם"
"היי רותם" אמרתי, רגוע לדעת שאין שום דבר רציני מאחורי אותה נימה.
"בדיוק חשבתי עליך אתמול" זרק אלעד לחלל השיחה, "קבענו להיפגש ולא יצא"
"נכון, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מתקשר" השבתי.
"השבוע אני פנוי בראשון ושני" עדכן אותי אלעד.
"האמת היא שאני עדיין לא יודע את הסידור עבודה שלי, אדע אותו עוד יומיים ואז נוכל לקבוע" אמרתי ויכולתי להישבע שאלעד יכול לשמוע את השמחה בקולי.
"אז נדבר עוד יומיים!" קבע אלעד.
עברו יומיים ומצאתי את עצמי חולש על פריטי אופנה שנתפרו ונסרגו כמה שנים לפני שנת הולדתי בעוד מכירה פלורנטינאית להחריד באחד המועדונים הגדולים בעיר.
"חיפוש בגדים במידה שלי יכול להיות מעייף מאוד" חשבתי לעצמי בעודי מדפדף בין חולצות הוינטג' התלויות על הקולב.
רטט הורגש בכיסי האחורי, "אלעד" היה רשום בגדול על גבי המסך המואר
"היי חמוד, מה קורה איתך? כבר יש תשובות?" שאל אלעד.
"האמת שכן, אני פנוי בשני" השבתי, "יש לך איזשהן תוכניות לסופ"ש?"
"אני נוסע עם רותם לצפון, להורים" השיב אלעד.
"רותם?" שאלתי.
"כן, רותם, החברה שלי בחודש האחרון" אמר אלעד.
הבטן התהפכה, לשניה נאלמתי דום.
"ואוו, מזל טוב" הצלחתי לומר, והשלט על הבר שהציע כוס קאווה ב- 25 ש"ח נראה מושך מתמיד.
"בכל מקרה, תודיע לי שעה ליום שני" אמר אלעד.
סיימתי את השיחה, לקחתי כמה נשימות עמוקות בניסיון להוריד את הגוש שנתקע לי בגרון.
הגיע יום ראשון ואיתו הרגע שאני צריך להודיע לאלעד מתי אני והוא נפגשים.
המחשבה שאני והוא נשב על כוס קפה וננסה להתנהג כאילו אין בינינו כלום מעבר לידידות הייתה קשה מנשוא.
"לא אוכל לפגוש אותך מחר" סימסתי לאלעד
תמיד מצאתי משהו מנחם וכמעין בריחה קלה את המצאת הסמסים. אתה יכול להגיב מתי ואיך שנוח לך, תמיד האינטונציה בה נכתבו הדברים תהיה נתונה לפרשנות הקורא ותמיד יהיה לך אותם לתזכורת למקרה שתריץ את הסיטואציה בראש ולא תזכור בדיוק איך נאמרו הדברים.
" :(, מתי כן תוכל?" הגיב במהירות אלעד.
"לא נראה לי שאוכל..." שלחתי בתקווה שהתשובה הזאת תבהיר את רגשותיי.
"קרה משהו?" שאל אלעד.
"חשבתי שאני כבר אחרי, אבל עדיין קשה לי איתך" סימסתי בחזרה לאחר כמה דקות של תהייה.
"חשבתי שנשארנו בגדר ידידים ושזה בסדר מצידך, אבל אני מכבד את רצונך" סימס אלעד בחזרה.
"תסביר את זה ללב שלי" חשבתי לעצמי, "לי הוא ממאן להקשיב"
