משימתי הושלמה.
"אתה עומרי? נכון?" הוא שאל.
עוצמת הבסים הרעידה את רצפת המועדון.
לרגע חשבתי שאולי לא שמעתי נכון ומיד הסתובבתי לראות למי שייכת היד שמונחת כרגע על כתפי.
מולי עמד בחור צעיר, בן 19 לערך.
"אממ....נכון" עניתי כשעל פניי מבט המבקש הסבר.
"אתה כותב ממש יפה" הוא אמר, כאילו הצליח להבין את השאלה שנזרקה לחלל האוויר.
המבט התוהה על פניי הוחלף תוך שנייה בחיוך.
"תודה רבה" השבתי.
ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן מצאתי את עצמי חסר מילים לחלוטין.
הרגע הזה, שבו אני אפגוש את אותו סוג של בן אדם שעבורו אני רושם את הבלוג הגיע ואני מוצא את עצמי חסר מילים.
"אמרת תודה" הזכרתי לעצמי, "לפחות אמרת תודה..."
המחט חדרה בפעם השנייה את עורי, משאירה מאחוריה שובל של צבע שבסופה של השעה הקרובה אמור ליצור שלושה כוכבים קטנים מתחת לכתף שמאל שלי.
זאת הפעם השנייה שאני מוצא את עצמי יושב שפוף על הכסא, בתנוחה לא נוחה, מנסה להזרים דם לגפיים הרדומות שלי מבלי להפריע לאומן במלאכתו יותר מדי.
המוזיקה הברלינאית ששטפה את החדר ביחד עם הקול המצמרר של המחט הכניסו אותי למצב חצי קטטוני.
במהלך השעה עברו לי מחשבות בראש.
חלקן משמחות וחלקן משמחות פחות.
מאז הפיכתי למלצר (הדרגה הנחותה ביותר בסולם ההיררכיה התל אביבי), זווית ראייתי על החיים השתנתה.
לפני שלושה חודשים ידעתי להתמודד פחות טוב עם רגשות מתוך המחשבה שאני היחיד שחווה אותן.
אבל כדי להבין שהחיים שלך לא דפוקים לגמרי, אתה צריך למלצר!
אולי זה הקוראסון שקדים המנחם שמתווסף לקפה, או השירים העבריים שמתנגנים ברקע וגורמים לך להרגיש שצהרי יום ראשון זה בעצם בוקר יום שישי, או אולי ההמולה בה עובדים המלצרים אשר מנסים לעבור בין השולחנות מבלי להפיל את הר הכוסות המונח להם כרגע על המגש ואולי זאת התחושה, שזה שאתה יושב על אחד מתוך עשרים שולחנות אומר שאף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה אצלך בשולחן.
אבל יש משהו בבתי קפה, שמוריד את החסמים הקיימים אצל כל אדם וגורם להם להרגיש את התחושה המוטעית, שפה, באמצע הרעש וההמולה הם יכולים לדבר על הדברים הכי אישיים.
בין אם מדובר על מוות של קרוב משפחה, בגידה של אהוב ליבך, ראיון עבודה, הפחד הכי גדול... את הכל הספקתי לשמוע בשלושת החודשים האחרונים.
אז נכון, כנראה שהשולחן מימינך לא מתעניין בשיחה המתנהלת בשולחנך, אבל המלצר... המלצר מאוד מתעניין.
ולמה אתם שואלים?
כי בין פינוי שולחן 21 להבאת דיאט קולה לאיש כבד המשקל שהזמין לפני רגע קוראסון שוקולד צריך להכניס איזשהו עניין, והשיחות האלה, הן, הן העניין.
אז לאחר שלושה חודשים של האזנה לשיחות בעניינים ברומו של עולם, פרופורציות חדשות נכנסו למאגר שלי.
פתאום "הצרות" שלי לא נראו כל כך צרורות.
"מה שלומך?" הוא שאל.
"הכל בסדר" עניתי.
ואחרי תקופה ארוכה בה התשובה הזאת לא הייתה יותר מסתמית, מונוטונית, טכנית וממלאת חורי שיחה הרגשתי שסוף כל סוף אני באמת מתכוון לזה.
"אתה עומרי? נכון?" הוא שאל.
עוצמת הבסים הרעידה את רצפת המועדון.
לרגע חשבתי שאולי לא שמעתי נכון ומיד הסתובבתי לראות למי שייכת היד שמונחת כרגע על כתפי.
מולי עמד בחור צעיר, בן 19 לערך.
"אממ....נכון" עניתי כשעל פניי מבט המבקש הסבר.
"אתה כותב ממש יפה" הוא אמר, כאילו הצליח להבין את השאלה שנזרקה לחלל האוויר.
המבט התוהה על פניי הוחלף תוך שנייה בחיוך.
"תודה רבה" השבתי.
ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן מצאתי את עצמי חסר מילים לחלוטין.
הרגע הזה, שבו אני אפגוש את אותו סוג של בן אדם שעבורו אני רושם את הבלוג הגיע ואני מוצא את עצמי חסר מילים.
"אמרת תודה" הזכרתי לעצמי, "לפחות אמרת תודה..."
המחט חדרה בפעם השנייה את עורי, משאירה מאחוריה שובל של צבע שבסופה של השעה הקרובה אמור ליצור שלושה כוכבים קטנים מתחת לכתף שמאל שלי.
זאת הפעם השנייה שאני מוצא את עצמי יושב שפוף על הכסא, בתנוחה לא נוחה, מנסה להזרים דם לגפיים הרדומות שלי מבלי להפריע לאומן במלאכתו יותר מדי.
המוזיקה הברלינאית ששטפה את החדר ביחד עם הקול המצמרר של המחט הכניסו אותי למצב חצי קטטוני.
במהלך השעה עברו לי מחשבות בראש.
חלקן משמחות וחלקן משמחות פחות.
מאז הפיכתי למלצר (הדרגה הנחותה ביותר בסולם ההיררכיה התל אביבי), זווית ראייתי על החיים השתנתה.
לפני שלושה חודשים ידעתי להתמודד פחות טוב עם רגשות מתוך המחשבה שאני היחיד שחווה אותן.
אבל כדי להבין שהחיים שלך לא דפוקים לגמרי, אתה צריך למלצר!
אולי זה הקוראסון שקדים המנחם שמתווסף לקפה, או השירים העבריים שמתנגנים ברקע וגורמים לך להרגיש שצהרי יום ראשון זה בעצם בוקר יום שישי, או אולי ההמולה בה עובדים המלצרים אשר מנסים לעבור בין השולחנות מבלי להפיל את הר הכוסות המונח להם כרגע על המגש ואולי זאת התחושה, שזה שאתה יושב על אחד מתוך עשרים שולחנות אומר שאף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה אצלך בשולחן.
אבל יש משהו בבתי קפה, שמוריד את החסמים הקיימים אצל כל אדם וגורם להם להרגיש את התחושה המוטעית, שפה, באמצע הרעש וההמולה הם יכולים לדבר על הדברים הכי אישיים.
בין אם מדובר על מוות של קרוב משפחה, בגידה של אהוב ליבך, ראיון עבודה, הפחד הכי גדול... את הכל הספקתי לשמוע בשלושת החודשים האחרונים.
אז נכון, כנראה שהשולחן מימינך לא מתעניין בשיחה המתנהלת בשולחנך, אבל המלצר... המלצר מאוד מתעניין.
ולמה אתם שואלים?
כי בין פינוי שולחן 21 להבאת דיאט קולה לאיש כבד המשקל שהזמין לפני רגע קוראסון שוקולד צריך להכניס איזשהו עניין, והשיחות האלה, הן, הן העניין.
אז לאחר שלושה חודשים של האזנה לשיחות בעניינים ברומו של עולם, פרופורציות חדשות נכנסו למאגר שלי.
פתאום "הצרות" שלי לא נראו כל כך צרורות.
"מה שלומך?" הוא שאל.
"הכל בסדר" עניתי.
ואחרי תקופה ארוכה בה התשובה הזאת לא הייתה יותר מסתמית, מונוטונית, טכנית וממלאת חורי שיחה הרגשתי שסוף כל סוף אני באמת מתכוון לזה.
הכל בסדר. ומהמצב שבו הכל באמת באמת בסדר - אפשר יהיה רק לעלות. כולם אומרים שרק מהנקודה הכי נמוכה אפשר רק לעלות, אבל זה לא נכון, צריך קודם כל להגיע למצב בו הכל תקין, בסדר. ורק משם זה יכול להיות טוב עד טוב מאוד. אוהבת אותך.
השבמחק