פרק ח'

למה אהבה זה דבר כזה מסובך?

בעולם שאני הייתי יוצר, אהבה היא משהו שהיה אפשר לקנות.

תחשבו על זה, אתם מרגישים טיפה רע, משהו לא הלך לכם בעבודה, אחד החברים שלכם רב איתכם על איזה שטות, אתם מרגישים מכוערים היום, הכלב אכל לכם את שיעורי הבית.

אתם יורדים למכולת, מרשים לעצמכם להיראות ברחוב בטרנינג האהוב עליכם מבית היוצר של פומה, יותר גרוע מזה, אתם מרשים לעצמכם לערבב בין חולצה מסט אחד של טרנינג ומכנסיים מסט שני, כנראה שהשיער שלכם עדיין מבולגן מהשינה כי הרשתם לעצמכם לא להתקלח, אתם נכנסים מבעד לוילון הפלסטיק בכניסה למכולת שכמות החיידקים שנמצאת עליו מביישת את קפלן.

ולמקרה שתהיתם אם הוילון הוא הצהרה אופנתית, אז טעות בידכם. הוא נמצא שם מסיבה אחת ויחידה, להשוות למקום מראה רטרו, טוב, לפחות החמצן שם הוא משנות ה- 50.

אחלה מקום לקנות אהבה לא?

משמאלכם יושב המוכר, כנראה שמתחת לאף שלו יש שפם, קצת יותר למטה אתם תוכלו למצוא קיסם המוציא את שאריות הבורקסים שאכל בבוקר שרק תרמו לזה שהבטן הגם ככה גדולה שלו תבלוט קצת יותר מתחת לגופיית הסבא החצי לבנה שלו ותחשוף עוד טפח עור לבנבן ושעיר שיגרום לקונים הנכנסים למכולת לחשוב פעמיים אם לגעת באחת מעוגיות מעשה ידיו שהוא מנסה למכור כהכנסה צדדית.

אתם ניגשים למדף המרכזי, איפשהו שם בין פריכיות האורז לשוקולד פרה אתם מוצאים את מה שחיפשתם.

"אהבה, תוצרת בית, מומלץ במצבים קשים מאושר ע"י משרד הבריאות ומשרד הדתות"

טוב על מי אני עובד? בעולם שלי לא יהיה משרד דתות.

אתם לוקחים את הקופסה הלפני אחרונה, כי מי יודע? אולי אנשים אחרים פתחו את הקופסה הראשונה כדי לבדוק את המוצר כאילו היה זה עוד קרם פנים או בושם זול שרוצים לבדוק לפני שהם משקיעים ממיטב כספם.

נדמה שאתם מתחילים להרגיש את ההרגשה עוד לפני שבכלל לקחתם את הטיפות, כאילו הגוף יודע שזה הולך לקרות, הוא כבר ממזמן התמכר לזה, הנפש היא זאת שעדיין פגועה.

אתם מתקדמים לכיוון עמדת התשלום, ריח חזק של סיגריות תוקף אתכם מצד המוכר, מצליח לרגע להרחיק את ההרגשה הטובה שהייתה לכם. אתם מושיטים את היד לכיס, מוציאים את הארנק, איפשהו שם בין הכרטיס סטודנט שלכם, כרטיס האד"י והחברות שלכם במועדון של קסטרו אתם מוצאים את האשראי, הוא כבר שחוק, אולי כי זאת הפעם השלישית בחודש האחרון שאתם משתמשים בו בשביל אותה מטרה.

אתם מצליחים לראות מבט של רחמנות שבוקע מעייניו המסועפות של המוכר.

"אתה לא מבין מה אני מרגיש בכלל" אתם מצליחים לחשוב, בניסיון לתרץ את ההתמכרות שלכם.

המוכר מעביר את האשראי, אתם מחזיקים אצבעות שהוא יעבור, אתם צריכים את זה כל כך עכשיו.

אחרי כמה שניות של המתנה, הקבלה יוצאת, אתם שוב נושמים לרווחה, מחפשים את העט על הדלפק כדי שתוכלו לחתום וללכת, לשקוע בהרגשה אליה כל כך התגעגעתם.

"אתה צריך שקית בשביל זה?" שואל המוכר.

"לא, זה בסדר, זיהום עולמי וזה..." אני משיב ולוקח את התמצית.

אני יוצא החוצה במהירות, הכפכף שלי נתקע באבני המדרכה, מאיים להפיל אותי בדרכי, אבל לא אכפת לי, אני רוצה להגיע הביתה מהר.

אני מרגיש איך המבטים של אנשי הרחוב ננעצים בי, כאילו אומרים

"עוד פעם המכור הזה, תראו איך הוא נראה, הוא חי בשביל זה"

וזה נכון, הם צודקים, אני חי בשביל זה.

יש מישהו שלא?

אני מגיע לבניין שלי, החתולים צובאים על דלת הכניסה, מתחננים לעוד אוכל, אני לא מצליח לזכור מתי הפעם האחרונה שאני אכלתי.

הרעידות בגוף מתחזקות, כשאני מגיע לקומה שלי אני בקושי מצליח להכניס את המפתח לדלת.

הוא נופל על הרצפה, אני מתכופף להרים אותו וכשאני קם אני נתקע עם הראש בידית של הדלת.

הכאב הוא נוראי, הפיזי והנפשי גם יחד.

אני מתיישב על הרצפה ליד הדלת ומתחיל לבכות.

"איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה? חשבתי שאני חזק מזה..."

השכנה ממול פותחת את הדלת

"הכל בסדר?" היא שואלת

אני לא עונה, הדבר הבא שאני שומע זה את טריקת הדלת בביתה, גם היא איבדה תקווה ממני כבר.

אני מצליח להירגע, נכנס לדירה, לוקח כוס, פותח את הברז המקרטע שלי במטבח וממלא את הכוס במים.

פעם הייתי משקיע, הייתי מעמעם את התאורה, מדליק נרות, פותח בקבוק יין ולידו מציב כוס מצוחצחת.

הפכתי להיות האנטיתזה של עצמי.

פותח את הבקבוקון, קורא את ההוראות שוב.

"יש למהול שלוש טיפות בכוס עם נוזל ולשתות הכל, אין להשתמש בשנית בתמהיל ישן"

במבט שמאלה, אני רואה עשרות כוסות מונחות על השיש, מחכות להישטף מתמהיל האהבה שהתייבש.

אני סופר חמש טיפות, שלוש כבר ממזמן לא מסדרות את ההרגשה הנכונה.

גומע את הכוס ונכנס למיטה.

אני כבר מתחיל להרגיש את זה.

נוצרת לי איזה הרגשת חמימות בבטן, נדמה שלחום יש חיים משלו, הוא מנסה לצאת לי החוצה מהבטן ובדרך גורם להרגשה נעימה, הרצון שלי לחבק אותו בוער בי, הידיים שלי שורפות, רוצות להרגיש את החום שלו שוב קרוב אליי.

והנה הוא, שוב קרוב אליי, מסתכל לי בעיניים, מלטף אותי, מחייך כאיזה מין מחוות התנצלות על זה שהוא נעלם פעם קודמת, משלב את אצבעות ידיו באצבעותיי וסוגר עליי, מרגיע את החום שאיים לכלות אותי.

אני מעביר את ידי בשיערו, מריח את הריח שלו, טובע בעיניו, נותן לחום גופו לחמם את הגוף שלי.

אנחנו מתקרבים, אני כבר יכול להרגיש את הנשימות שלו.

שפתיי מוצאות את דרכן לשפתיו.

אני מתנתק ממנו.

אני מצליח ללחוש "אני אוהב אותך..." והוא נעלם.

קור ממלא את המיטה, היד שלי נשמטת עליה, הריח שלו נעלם ודמעה מטיילת לה על המקום שידו הייתה לפני רגע.

אל תיתנו לי ליצור עולמות.