פרק ז'

יום אחרי הרצח בבר נוער יצאתי מהארון.

אז נכון, סיפרתי להורים שלי 4 שנים לפני שזה קרה, אבל בשבילי יציאה מהארון היא לא הרגע בו אתה מספר לבן אדם אחד/שניים/חמישים שאתה הומו אלא זה הרגע בו אתה מרגיש מספיק בנוח לבוא ושזאת תהיה נקודת ההתחלה שלך.

"שלום אני עומרי ונוח לי עם זה שאני הומו".

זאת לא הדרך בה אני רוצה להיות מתוייג בכל מקום אליו אפנה. אני רוצה שאנשים יראו את שאר הדברים שקיימים בי חוץ מהיותי הומו כמו העובדה שאני יודע לצייר יפה או לאפות טוב או שאני מאוד אוהב לעסוק בגינון (ציינתי כבר שאני הומו?).

כשאתה באמת יוצא מהארון, אתה מסוגל ללכת לבן אדם שאתה לא מכיר, להציג את עצמך, ולציין את הפרט השולי הזה בפניו, בלי שזה יגרום לעיוות או להשתנקות בקולך.

אני לא יודע כמה זמן אחרי היציאה מהארון מול ההורים התקשיתי להוציא את המילה "הומו" מהפה, נדמה שכל פעם שהייתי צריך להשתמש במילה הזאת הייתי מוצא את עצמי באחת משתי סיטואציות:

1.      מנסה להגיד את המילה הומו, ההברה הראשונה הייתה עוברת חלק, בהברה השנייה ההרגשה הייתה שמשהו תקוע לי בגרון.

2.      אומר את המילה "גיי", מוסיף נימת זלזול, גלגול עיניים וממשיך את המשפט.

אני זוכר שהיו רגעים בהם מצאתי את עצמי מתחרט על הרגע שסיפרתי להורים שלי על עצמי.

למה אתם שואלים? תדמיינו שסיפרתם לעוד שני אנשים בעולם את הסוד הכי גדול לגביכם, ועכשיו תדמיינו שאיכשהו נושא הסוד עולה לשיחה ובשיחה שותפים את/ה, שני האנשים, ועוד אי אלו אנשים. אם פעם רק אתם הייתם צריכים להתמודד עם ההרגשה הלא נעימה שאתם משקרים, אתם יודעים שכרגע, בגללכם, מתמודדים עם אותה בעיה שני אנשים נוספים.

אני לא יכול לזכור את כל הפעמים שנושא ההומואים/לסביות עלה לשיחה כשההורים שלי היו בסביבה ולא מעט פעמים נזרקו הערות פוגעות באוויר. אם פעם רק הפנים שלי היו הופכות להיות אדומות בגלל זה, עכשיו היה נראה שבני משפחת ניסנבוים רגישים למשהו, וזה כנראה לא לסחוג שמונח על השולחן.

בבוקר שאחרי הרצח לא הייתי אני. מחשבות על הנערים והנערות שנפצעו, על זה שהרוצח עדיין מסתובב חופשי, על זה שמישהו לקח רובה, נכנס לבר נוער וירה באנשים רק כי הם היו בעלי נטייה מינית זהה לשלי הקשו עליי להתרכז בעבודה.

מצאתי את עצמי יושב מול המחשב כשלצידי מונח העיתון היומי ועליו כותרות ענקיות העוסקות במה שקרה אמש. היום עבר במהרה, שום דבר לא נכנס לראשי, רק שעות על גבי שעות של בהייה במסך המחשב. בשלב מסויים דמעות החלו לעלות בעיניי, לא הצלחתי להבחין האם זה נובע מהבהייה האינסופית במסך המחשב, או שמא אני בוכה על הפצועים, על המשפחות שלהם, על עצמי.

באותו יום חזרתי הביתה, כל הדרך הביתה החזקתי את עצמי.

"אתה לא הולך להתפרק באוטובוס עומרי, עוד קצת ואתה בבית. תחזיק מעמד".

הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר, נשכבתי על הרצפה ליד החתולה שלי והתחלתי לבכות.

כדורי הרובה שמצאו את דרכם אל גופיהם של אנשי הבר נוער מצאו את דרכם גם אליי. הבכי שלי היה הדם שלהם. לא הצלחתי לעצור אותו.

אמא שלי נכנסה לחדר.

נדמה לפעמים שלאמא יש איזשהו שעון על היד שאומר לה מתי מותר לה להתפרץ לחדר שלי בלי לדפוק על הדלת קודם.

שכבתי על הרצפה, מקופל, שבור, כשהראש שלי צמוד לראשה של לולי וכשהדמעות שלי מרטיבות את פרוותה. גם החום של הדמעות לא הצליח להפסיק את רעידות הקור שפקדו את גופי.

אמא רכנה לעברי, מחתה דמעה אחת מלחיי.

"זה בקשר למה שקרה בבר-נוער?" אמא שאלה.

הנהנתי.

אמא קמה, התקדמה לכיוון הדלת.

"תגיד..." אמא הוסיפה.. "ירון יודע עליך?"

"לא..." עניתי.

אם מתישהו היה צריך ליפול לי האסימון אפשר להגיד שאמא פשוט לקחה אותו וזרקה אותו עליי.

חמש דקות לאחר מכן קמתי, הלכתי לסלון והודעתי להורים שלי שאני יוצא מהארון. לגמרי.

משום מה, הרגשתי שאני צריך את האישור שלהם לצעד הזה, הרי בסופו של דבר, אני מוציא גם אותם.

כל מי שצריך ולא צריך לדעת ידע שאני הומו.

האסימון הזה שנפל גרם לי להבין שכשמשהו נשמר בסוד, זה כי אתה מתבייש בו, זה כי אתה לא שלם איתו, זה כי אתה עשית משהו רע ואתה לא רוצה שידעו עליו.

להיות הומו זה משהו רע?

הלכתי למחשב, נכנסתי לפייסבוק ופשוט רשמתי "הגיע הזמן להודות בזה... לא חושבים? אני הומו וגאה בזה"

מבול התגובות שהגיע בעקבות היציאה מהארון לא איחר להגיע ואיתו גם איזושהי תחושת בלבול.

תמיד ראיתי את רגע היציאה מהארון שלי בתור סוף העולם, אז נכון, פה לא תהיה התמוטטות של השדה המגנטי של כדור הארץ, ציפורים לא יפלו מהשמיים וגלי ענק לא ישטפו את תל אביב... אבל העולם הקטן שלי היה בסכנת הכחדה.

הגוף שלי הכין את עצמו לתגובות נגד לא תומכות, לפליטות פה לא נעימות, אולי אפילו למעשים פיזיים של אנשים שלא מסכימים עם דרך החיים שלי אבל שום דבר מזה לא הגיע.

בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי יכול להיות אני בכל מקום. ההרגשה הייתה משחררת ומשכרת.

מהר מאוד מצאתי את עומרי הישן ועומרי החדש במצבי עימות שלא הכרתי.

ההבנה שב -20 שנה האחרונות חייתי חיים של מישהו אחר, חיים של עומרי סטרייט, חיים מלאי שקרים על גבי שקרים על גבי שקרים והכל בשביל להסוות את העובדה הפשוטה שנולדתי הומו. ההבנה הזאת גרמה לי לבחילה.

שנה אחרי זה מצאתי את עצמי מתוסבך לגמרי. לא הצלחתי להבין מי זה העומרי האמיתי.

האם העומרי שהייתי ב-20 השנה האחרונות הוא עומרי שהדימיון שלי יצר לבד? האם חלקים ממנו הם אמיתיים? האם החלק היחיד ששונה בו הוא החלק הסטרייטי/הומואי?

הרגשתי כמו קוביה הונגרית.

כשנולדתי, ששת הפאות של הקוביה היו חלקות, כל אחת בנויה מצבע מסוים.

במשך 20 שנה, כל אחד מהשקרים היווה עוד סיבוב בקוביה עד שבסוף מצאתי את עצמי, עם 6 פאות שכל אחת מהן מלאה בכל אחד מששת הצבעים. בלבול זאת לא מילה מספיק חזקה בשביל לתאר את ההרגשה ונדמה שלא הייתה דרך חזרה.

כרגע זאת צומת הדרכים בה אני נמצא בחיי. לאן אני אפנה? באיזה כיוון אבחר?... יש הרבה שאלות כאלה שמציפות את הראש שלי כרגע.

כשאדע את התשובה תהיו בטוחים שאתם תדעו ראשונים.