פרק ו'

 כואב לי הראש. שוב.

אני מרגיש כאילו הראש שלי יותר כבד מכל הגוף שלי... בהתחשב בזה שאני מידה 26 במכנסיים, כנראה שזה לא כזה רחוק מהמציאות...

לטענת חוקרים משקל מוח האדם נע בין 1,400 ל 1,600 גרם. כשלוקחים בחשבון שהוא המקור לכל המחשבות, הרגשות, התחושות, האכזבות, האהבות... אני חושב שהוא קל מדי.

לא פלא שיש לי מיגרנה אחת לשבועיים, אני פשוט חושב שהמוח שלי קטן מדי בשביל להכיל את כל זה. לפחות זה לא הלב שצריך להכיל את כל זה, כי אז כנראה שאף אחד לא היה פה בשביל לכתוב את הסיפור הזה.

את יאיר פגשתי באטרף, שכמו מסיבות הגייז הראוותניות גם הוא סוג של שוק בשר.

אולי זאת הסיבה שלא הולך לי כל כך בחיי האהבה, פשוט אין עליי מספיק בשר.

במשך למעלה מחודש דיברנו במסנג'ר, היה לנו מין קטע שייחד את השיחות שלנו - היינו שולחים אחד לשני שירים ביוטיוב ומנסים לקלוע לטעם של השני.

הנה זה מתחיל שוב... הגדר הלבנה, הילדים היפים, יאיר מאכיל בגרבר את נירוש הקטן.

לא..! זה לא יקרה הפעם, הפעם אני אגיע רגוע, חסר ציפיות לחלוטין ובטח ובטח בלי שום גדר לבנה, שום ילדים, שום בעל ושום כלב.

מיותר לציין שהעוצמה הנפשית הזאת שהבליחה החזיקה לשנייה וחצי בדיוק.

לאחר התעקשויות חוזרות ונשנות שלי הצלחתי לשכנע את יאיר סוף כל סוף להיפגש.

קבענו להיפגש באחד מימי החופש שקיבלתי מהצבא הידועים גם בתור  "תקופת החגים".

יאיר טען שהוא גר ברמת גן, חיפוש במפה הוכיח שהוא בעצם גר על קו התפר שבין רמת גן לבני ברק ואם ממש מתעקשים על זה, כנראה שאת הארנונה שלו הוא משלם לעיריית בני ברק.

אז נכון שאני לא הבן אדם הכי דתי שתפגשו, למען האמת אני די רחוק מהדת - נוסע בשבת, אוכל לא כשר.. גם ביום כיפור, לא עליתי לתורה ואני מקפיא שלל מאפים בפסח. .. אבל לקבוע דייט בבני ברק זאת באמת הייתה התעלות מצידי.

הגעתי לדירה של יאיר.

מכיוון שברחוב הייתה מצוקת חנייה ולי הייתה מצוקת שקלים בו זמנית חניתי על כחול לבן בלי לשים כסף במדחן, הודעתי ליאיר שבמידה ואני מקבל קנס הוא זה שמשלם עליו.

יאיר בתגובה הרגיע אותי ואמר לי שהסיכוי שאני אקבל קנס פה הוא כמו הסיכוי שאני אצא לדייט עם הומו בבני ברק, מבחוץ צחקתי, מבפנים ראיתי את הפנים של אבא כשאני מספר לו שקיבלתי דו"ח.

יאיר יצא מהדירה שלו לחזית הבניין כדי להראות לי איפה הוא גר, מולי עמד בחור רזה אבל לא מדי, עם חיוך מקסים ועיניים כחולות.

"ילדים יפים יהיו לנו" חשבתי לעצמי בעודי מתעלם לגמרי מהידיעה שלהביא ילד לעולם עם עוד גבר, כרגע, לא כל כך אפשרי.

"אתה נראה בדיוק כמו בתמונות" אמר יאיר וחייך.

"אתה נראה אפילו יותר טוב במציאות" רציתי לומר אבל הצלחתי להשתלט על חוסר הטאקט שאיים לקבור אותי בבושה ולומר "גם אתה" ולחייך את החיוך הביישן שלי.

נכנסנו לדירה שלו.

אולי זה "מרחק נגיעה" שגרם לי לחשוב ככה, אבל ציפיתי למצוא דירה מוזנחת, לא נקייה וישנה, הופתעתי לגלות דירה משופצת שלא הייתה מביישת אף תל אביבי גאה.

לא מעט פעמים אני מוצא את עצמי חוטא בחטא הדעה הקדומה. מוזר לחשוב שדווקא ההומו, זה שסבל לא מעט פעמים בחייו מדעות קדומות, עושה את אותו הדבר בלי לחשוב פעמיים.

במשך קרוב לשעתיים ישבנו ודיברנו. כל נושא שעניין אותנו עלה לדיון, היה כיף סוף כל סוף למצוא מישהו שיכול לאתגר אותי מנטלית ולמשוך אותי פיזית. הוקסמתי.

את עשר הדקות האחרונות של הדייט ביליתי בישיבה על המדרכה מחוץ לבית של יאיר, מוציא כל טיפת אוויר שהייתה בריאות שלי. השיעול שתקף אותי ביום כיפור (אירוניה מישהו?) החליט לצוץ בשנית ולחרב כל אפשרות שאני אצא מהדייט הזה כשאני נראה טוב.

חזרתי לבית של יאיר אדום, מזיע, עם דמעות שנוצרו מהחנק שאיים להרוג אותי לפני מספר דקות.

השעון הראה שכבר 7 וחצי בערב.

שיט שיט שיט, הבטחתי לאח שלי שאני אהיה אצלו ב7 וחצי, "זה כבר לא יקרה" חשבתי לעצמי.

מיהרתי לארוז את הדברים שלי בחזרה לתיק נפרדתי מיאיר לשלום בחיבוק ושנינו סיכמנו ב"נהניתי מאוד".

במשך כמעט שבוע ניסיתי לקבוע עם יאיר עוד פגישה, שעות העבודה המוזרות שלו הקשו עליי מאוד.

לאחר דחייה נוספת להצעה שלי להיפגש החלטתי לתת ליאיר פתח הימלטות ושלחתי לו שאם הוא לא מעוניין להיפגש אני מעדיף שיגיד לי את זה חד וחלק ולא לקבל עוד תשובה שלילית עם איזה תירוץ עלוב שיפיל עוד אבן בחומת הביטחון העצמי הגם ככה פגומה שלי.

כמה דקות אח"כ קיבלתי סמס מרגיע בו יאיר הסביר שהוא מאוד רוצה להיפגש שוב אבל בגלל השעות המוזרות של עבודתו, שנת הלימודים המתקרבת והדירה שהוא כרגע משפץ (בנוסף לדירה בה הוא מתגורר עכשיו) הוא מתקשה למצוא זמן פנוי.

אחרי כמעט שבוע הצלחתי לקבוע עם יאיר דייט נוסף. הגעתי אליו בשעת ערב מאוחרת. גם הפעם ישבנו במשך שעות ודיברנו, נדמה היה שהצלחתי סוף כל סוף למצוא מישהו מאתגר מספיק בשבילי.

אני נוהג להתרברב ביכולת שלי לקרוא אנשים אבל משום מה עם יאיר המצב היה שונה. העיניים הכחולות שלו, שלא מעט פעמים גרמו לי לאבד את עצמי בתוכן היו קרות, גם כשהוא צחק, כאילו מישהו תקע לו מסמר בלב ועליו תלה שלט "אין כניסה".

לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להבין איך יאיר רואה את היחסים שהתפתחו בינינו.

כנראה שהייאוש שלי היה ברור למתבונן. יאיר שם לב ומיהר לשאול אותי אם הכל בסדר.

"כן, כן.. סתם מהרהר על כל מיני דברים, לא משהו חשוב מדי" אמרתי.

"שתף אותי" הוסיף יאיר.

"על החיים ועל המוות.." חשבתי.

"אני לא מצליח להבין לאן כל זה מתקדם..." אמרתי, מרגיש כאילו בזה הרגע שמטתי אבן על רגלו של יאיר.

במשך כמה שניות השקט בחדר היה כל כך רועש שהרגשתי שאני חייב להסתכל על כל מקום אחר חוץ מעל העיניים של יאיר.

"אני חושב שהציפיות של שנינו ממה שקורה פה עכשיו... שונות" אמר יאיר.

הרגשתי כל כך מטומטם באותו רגע. יותר נכון להגיד שהרגשתי חשוף, פשוט חשוף.

לקחתי את הרגליים שלי וקמתי.

"לאן אתה הולך?" שאל יאיר.

"הביתה" עניתי, בזמן שכל מה שיכולתי לעשות זה להתפלל שלא סיימתי את הגלידה שהייתה במקרר בבית.

לא יכולתי לשאת עוד רגע אחד בדירתו של יאיר. הרגשתי כאילו אני עומד מול קהל אנשים ומישהו בא והוריד לי את הבגדים משאיר אותי חשוף וכואב מול כולם.

מבעד לשאון שהיה לי בראש באותם רגעים הצלחתי לשמוע את יאיר אומר "אל תלך".

"לא ללכת?? אני מרגיש מטומטם עכשיו יאיר, אני לא יכול להישאר פה, אין לי בשביל מה להישאר פה. חשפתי את מה שאני מרגיש כלפיך וברור שזה לא מה שאתה מחפש... אין לי מה להישאר פה"

יאיר ניסה לשכנע אותי להישאר כשבין לבין הוא פלט כל מיני משפטים בסגנון של:

"אני לא כל כך יודע מה אני רוצה", "אולי אם ננסה עוד כמה פעמים", "אף פעם לא יצאתי עם מישהו שצעיר ממני".

הלכתי לכיוון הדלת, יאיר התקרב לתת לי חיבוק, הסטתי את המבט שלי ופתחתי את הדלת.

נכנסתי לאוטו, התנעתי, העברתי את הרדיו למצב דיסק רק כדי לזכות לשמוע את השקט שהסביר לי בדרכו שלו, שאת הדיסק השארתי הפעם בבית.

לפעמים ברגעים קשים אני מוצא את עצמי שומע מוזיקה בקולי קולות, צווח את המילים מגרוני, רק כי לפעמים הרבה יותר קל לבטא את עצמך דרך מילים של מישהו אחר.

העברתי בחזרה לרדיו, השירים שבקעו מהרמקולים בצד הדלת לא הצליחו להשיג בשבילי את ההרגשה המנחמת שכל כך ביקשתי. הגעתי הביתה, נכנסתי בדלת הכניסה והלכתי לישון.

כשקמתי מהשינה, הראש שלי כאב, אולי זה מה שגרם לי לעשות את הצעד הכל כך טיפשי – לשלוח הודעה ליאיר ולהתנצל על ההתנהגות הדרמטית שלי אתמול.

יאיר שלח הודעת הרגעה, חמוד כהרגלו.

המשכנו לדבר ולפני שהבנתי מה קורה, קבענו להיפגש שוב והפעם להשאיר את הדרמה מחוץ לדלת הכניסה.

אי אפשר היה להבין את זה אחרת. יאיר ראה אותי ואותו אך ורק בתור ידידים ולא בתור שום דבר אחר. המוח שלי, שאני נוטה לראות בו כמשהו יחסית מושכל, נטה להסכים אך מדי פעם דאג לשלוח לי אנליזות שונות ומשונות לגבי התנהגויות כאלה ואחרות של יאיר במטרה להחזיר אותי לדרכי הישנה.

ואכן לאחר כמה מפגשים ידידותיים נוספים עם יאיר, הרגשות צפו ועלו, לרגע נדמה אפילו שהצלחתי לשבור את המחסום הזה שיאיר בנה. הבנתי שאני לא יכול להיפגש עם יאיר ולהמשיך לראות אותו בתור ידיד שלי.

באחד הימים לאחר הפגישה האחרונה שלנו התחילה לה עוד שיחת סמסים.

ההורוסקופ הודיע לי באותו יום ש"בן אדם שהיה סגור בפניך הרבה מאוד זמן יפתח מולך אם רק תלחץ מספיק." מישהו היה צריך לרשום שם "לא נכון לגבי אנשים שקוראים להם יאיר".

שוב הצלחנו להגיע לנושא "יחסינו לאן?", יותר נכון, אני הצלחתי למשוך את השיחה לכיוון וכמובן, שאני, בעצת ההורוסקופ לחצתי על יאיר עד לרגע שבו הצבתי מולו אולטימאטום.

"או שאנחנו הופכים את מה שיש בינינו לקשר או שאנחנו מנתקים את היחסים הידידותיים שיש בינינו כרגע" רשמתי לו.

"אני לא רואה אותך ואותי בקשר כרגע..." קראתי מהודעת הסמס שקיבלתי באותו רגע מיאיר.

"היה נעים להכיר" שלחתי בחזרה ובאותו רגע החלטתי שליאיר, אין יותר מקום בחיי.

זה מצחיק, עוד בתקופה שאני ויאיר "יצאנו" החלטתי שאני מתחיל לרשום את הסיפור שלי ושלו.

לא מעט פעמים מצאתי את עצמי יושב מול המחשב, מקליד את מה שעברתי באותו יום אבל כל פעם הייתי מסמן הכל ומוחק, הכתיבה פשוט לא הייתה טובה מספיק.

לרגע אולי שכחתי, שפרקים אני כותב רק כשאני יודע איך הסוף שלהם נראה.

כנראה שאם התחלתי לכתוב אותו כבר אז, ידעתי באיזשהו מקום שלסיפור הזה יהיה סוף.

אני צריך להתחיל להקשיב לעצמי יותר.