כשברקע קולה של מגישת חדשות ערוץ הבידור, התחלתי לתהות על משמעות החיים.
יש משהו בלהיות מוקף בדברים חסרי משמעות כדי לגרום לך לחשוב על הדברים החשובים באמת.
האהבה הראשונה שלי. במשך הרבה מאוד זמן רציתי לרשום עליו.
איכשהו אף פעם לא מצאתי את עצמי מגיע לנקודה בה יכולתי לשבת מול המחשב ולתת למילים להיכתב, לתת לסיפור לספר את עצמו.
כדי להגיע לאותה נקודה בזמן הייתי צריך לחפור, לקדוח, לשבור ולמוטט חומות שבמשך שנים הקמתי מסביב לעצמי.
לתת לעצמי להיות פגיע. שוב.
כדי להגיע לאותה נקודה בזמן הייתי צריך לראות אותו שוב.
לראות אותו שוב ולא להרגיש את הצביטה הזאת בלב, את כאב הבטן שהתלווה אליו, את החולשה הזאת ברגליים שכמעט תמיד איימה למוטט אותי.
וכשזה קרה ידעתי שאני מוכן.
זה היה לפני שנתיים, כמעט חודשיים אחרי היציאה הפומבית שלי מהארון כשבבוקר אחד קיבלתי הודעה לחשבון הפייסבוק שלי.
את ההודעה שלח בחור בשם מתן.
התאהבתי מהרגע הראשון, אז לא היו לי הגנות. הנפש שלי הייתה פרוצה בשביל כל אחד לעשות בה כאוות נפשו, וכך גם היה.
השיחות האינטרנטיות שלנו נמשכו במשך כמה ימים ובכל שיחה נדמה שנשאבתי יותר ויותר עמוק לתוך הסיטואציה החדשה הזאת שנקראת התאהבות.
על פני השטח מתן היה מושלם. יפה, סטודנט לעריכת דין, ממשפחה טובה. חלומה של כל אימא פולניה ושל אימא שלי בפרט.
ככל שעברו הימים השיחות הפכו להיות יותר ויותר אינטימיות. נפתחתי מול מתן בצורה שלא הרשיתי לעצמי להיפתח מול אף אחד אחר.
אחרי מספר ימים החלטתי לעשות את הצעד ולהציע לו להיפגש.
"אוי חמוד, אולי לא הבנת אותי נכון, אבל יש לי חבר, כבר 4 שנים" השיב מתן.
"הבא בתור" האיש קרא, התקדמתי, כאב חד הורגש בגבי התחתון, משפט נצרב בבשרי.
"ברוך הבא לעולם הגייז התל אביבי" היה כתוב. מאחוריי היה תור אינסופי של אנשים שעמדו לקבל את אותה צריבה כואבת.
אני ומתן המשכנו לדבר ואחרי מספר ימים ההצעה להיפגש הגיעה מצידו.
"שיהיה ברור שמה שיהיה בינינו יהיה אפלטוני לחלוטין" אמרתי.
"ברור, יש לי חבר, לא נעשה כלום"
מאוחר יותר באותו הערב היד שלו הייתה בתחתונים שלי.
שכבתי על הגב, משותק, לא יודע איך להתנהל בסיטואציה הזרה הזאת.
ובכל זאת ההיגיון הבריא הזכיר לי שהחבר של מתן אמור להיכנס לחדר בעוד מספר רגעים.
הסתובבתי לכיוונו של מתן.
"אני בטוח שאורן מאוד ישמח לראות אותנו ככה".
"אני בטוח שאורן מאוד ישמח לראות אותנו ככה".
לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהדירה.
עד שהגעתי הביתה רגשות חרטה עזים תקפו אותי. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, לנשיקה המיוחלת.
ובכל זאת, ויתרתי עליה בכזאת קלות.
"אני מתחרט על זה שלא נישקתי אותך הערב" שלחתי למתן.
לבשתי את הטרנינג האהוב עליי, הכפכפים מהשוק, וירדתי לזרוק את הכבוד העצמי שלי בפח הזבל השכונתי.
יום למחרת קבענו להיפגש שוב. הגעתי למתן, בטענה שקר נכנסו מתחת לשמיכה.
הנשיקה המיוחלת לא איחרה לבוא ואיתה תחושת האשמה.
אחרי אותו לילה הייתי בטוח שמתן עוזב את החבר שלו בשבילי.
"תסתובב" צעק האיש שהחזיק את מקל הצריבה. הכיתוב "ברוך הבא לעולם הגייז התל אביבי" עדיין בער בחוזקה.
הוא הרים את ידו והנחית אותה על פניי. הסטירה שקיבלתי השאירה חותם על הלחי שלי.
"אוי מתוק, הבנת אותי לא נכון, אני לא רוצה שתיפגע או משהו, אבל לי ולחבר יש כללים למערכת היחסים שלנו, לא באמת חשבת שיהיה בינינו משהו נכון?"
אבן הפינה לחומות שהקיפו אותי הונחה.
בשבילו הייתי עוד כיבוש, עוד אחד מאותם אנשים ששימשו כדשן לאגו הפורח שלו.
עברו שנתיים מאז, ראיתי אותו פה ושם, בסופו של דבר הקהילה הזאת לא גדולה.
באותו ערב שהחלטתי לכתוב את הפרק, ראיתי אותו שוב, שום דבר לא היה שונה.
חוץ ממני כנראה.
הלב המשיך לפעום בצורה סדירה, הבטן המשיכה לתפקד כרגיל, הרגליים ניצבו איתנות על רצפת המועדון.
זהו. מאחוריי.
