הנה, כבשת עוד פסגה. אתה מרוצה מעצמך?
אני כבר לא בטוח מה זז.
זה הגוף שלי שזז,
קדימה, אחורה, קדימה, אחורה.
או שמא אולי זאת שידת הלילה שממולי?
רעידת אדמה אחת בטוח מתרחשת ברגעים אלה. ואני חושב שהיא נובעת בתוכי.
נדמה שמנורת הלילה שדולקת באופן אירוני דווקא בבוקר מסמלת יותר מכל את החשיכה שכרגע מציפה את החדר.
האור הנוסף שנמצא בחדר, אלה אותן נקודות אור זעירות, מרצדות, חודרות מבעד לחריצים בתריסים, נשפכות על הקיר מולי, כאילו צוחקות עליי.
הן חופשיות ואני לא.
לחץ עצום מונע ממני לזוז. ורק אותה תנועה חוזרת על עצמה.
קדימה, אחורה, קדימה, אחורה.
הקולות שמצליחים לחדור מבעד למסך האטום שעטיתי על עצמי בתחילת הערב, טיפות הזיעה הנוטפות מאפו על גבי התחתון, הכאב החד שבכל תנועה שרק הולך ומתעצם, מזכירים לי באופן תמידי שאני לא לבד בחדר.
חשבתי אולי להתחיל לבכות. אבל מה זה יעזור לי? זה יגמר יותר מהר? כנראה שלא.
אחרי חצי שעה, חמש דקות, שעתיים, עשרים דקות התנועה נפסקת.
השידה הפסיקה לזוז, נקודות האור הפסיקו לרצד.
אני קם.
קול הטיפות הפוגשות בגופו בזמן שהוא שוטף את עצמו משמשות כפורקן לדמעות שאני לא הצלחתי להוציא. ושכנראה גם לא אצליח.
אני עוקב אחר שובל הבגדים המוטלים על הרצפה.
הנה, כבשת עוד תהום. אתה מרוצה מעצמך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה