המים שממלאים עכשיו את האמבטיה חלקים.
נדמה שהם יכולים להמשיך בשלוותם עד אין קץ.
אני מכניס רגל אחת, האדוות שנוצרות מהתנועה נפגשות בגבולות האמבטיה, יוצרות תנועות המפרות את השלווה שהייתה במים עד אותו הרגע.
אני נכנס למים, אחרי מספר דקות המים מוצאים את אותה שלווה ששררה בהם מקודם. גם אני מצליח למצוא את השלווה הזאת.
רעש הטיפות שמטפטפות מהברז, בועות הסבון המתנפצות, אפילו רטט הטלפון שמעיד על כך שמישהו בעולם שם בחוץ מחפש אותי לא מצליחים להוציא אותו משלוותי.
הייתי יכול להישאר ככה לנצח.
לצערי יש מחויבויות בחיים. ושוב אני מוצא את עצמי בעיר הגדולה.
נדמה שהאורות של העיר מברכים אותי בכניסה, מזכירים לי שהנה הגעתי למדינת תל אביב.
מהפעם הראשונה בה כף רגלי דרכה בעיר הזאת, הבנתי שההגדרה הנכונה לתל אביב היא "עיר אוכלת יושביה".
הסיכוי שתיכנס לעיר ותצא משם כפי שהגעת הוא אפסי.
בין אם אתה שם לב לזה או לא, העיר משנה אותך. ויעידו על כך האנשים שהכירו אותך לפני אותו מפגש גורלי בינך ובינה.
באופן הגיוני, העיר מהווה אנטיתזה לאותה שלווה שהרגשתי. באופן הגיוני עוד יותר העיר מהווה את המקום המרגיע ביותר עבורי.
לכל אחד יש לפחות רגע אחד בודד בחיים שלו.
אני למדתי להוקיר את הרגעים האלה.
ברגעים כאלה, אמא תמיד אמרה לי שהתרופה הכי טובה ללב שבור זה שוקולד.
לצערי, אמא לא הייתה מודעת לחורים שיש לי בשיניים. ועכשיו לא רק שאני סובל מכאב לב, גם השיניים שלי כואבות.
מלאי השוקולד התרוקן בעוד שהלב שלי ממאן להתאחות.
נדמה לפעמים שהטכנולוגיה שאמורה לגרום לנו להתרחק אחד מהשני וליצור לכל אחד עולם אינדיבידואלי ופרטי משל עצמו רק גורמת לנו להיות במעקב יותר צמוד אחר עולמם של אחרים.
האפשרות לשלוח סמס בכל רגע נתון, האפשרות לקבל סמס בכל רגע נתון, האפשרות לבדוק האם הוא תוייג בתמונה לאחרונה או שמא הגיב לסטטוס של מישהו רק גורמת לניסיון להתרחק להיות יותר ויותר קשה.
והנה אני מוצא את עצמי שוב חולה, ושוב מבלה את רוב זמני ברביצה מול המחשב.
נדמה שלחצן הרענון צריך כבר רענון בעצמו.
והפעם באופן מפתיע, לא מדובר במישהו ספציפי, התנהגות הזאת מסמלת תקופה לא קצרה בחיי בה נתתי לאנשים אחרים להשפיע עליי, על הדימוי העצמי שלי, על הדרך בה אני רואה אנשים, על החומות שהקיפו אותי.
אבל עכשיו, העיר שינתה אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה