פרק 24

לפעמים אני מרגיש שאני אמן רחוב וכולם מסביבי מסתובבים עם אוזניות.




אני יושב ליד המיטה של סבא בבית החולים. על הקיר מצד ימין יש שעון עם מחוג שניות שלא משמיע קול.
כנראה שהשעונים שתלויים מעל ראשנו מהדהדים באופן כל כך חזק בין כותלות חדרי בית החולים שאין באמת צורך ממשי בעוד שעון שיוסיף את קולו לשאגות האחרים.




אני בוהה בסבא, מולי נמצאת בבואה שלי עצמי, אותם ידיים שעכשיו מקרבות דייסה לפיו, אותם עיניים שמנסות להיזכר בפרטים הקטנים בסיפור על ההגנה ועל איך הוא נלחם במלחמה ההיא, אותו קול שלרגע שתק כי איבד את חוט המחשבה שלו.


לפעמים אנחנו מבלים חיים שלמים בניסיון למצוא משמעות או סיבה לשמה אנחנו פה ותוך כדי אנחנו שוכחים לחיות.


מצאתי את עצמי בימים האחרונים מתעסק בזוטות, בדברים שבבוא היום אתחרט שבזבזתי עליהם ולו דקה אחת מחיי.


לעומת זאת, האם כל רגע בחיים צריך להיות בעל משמעות צורבת ועמוקה או שמא ניתן לחיות חיים שלמים ללא הגשמה עצמית, ללא תכנונים עתידיים, ללא רצון עז להשיג משהו מעבר ופשוט לחיות?




האווירה בבית החולים תמיד גורמת לי לעבור למצב רוח מלנכולי.


במשך רוב השיחה עם סבא שתקתי, לא כי לא היה לי מה להגיד (ואם אתם מכירים אותי מספיק טוב אתם יודעים שכמעט תמיד יש לי מה להגיד) אלא כי שצף המחשבות ששטף את מוחי באותם רגעים היה משתק.




בשביל מה אני פה?




בהחלט שאלה גורלית וגדולה, גדולה מדי אפילו. האם יש מישהו בעולם הזה שיודע עבור מה הוא פה?


האם אני פה כדי למלא את ימיי בהגשת קפה וקוראסונים לקשישות עשירות? האם אני פה כדי לצאת למסיבות ולהשתכר? האם אני פה כדי לשבת מול המחשב ולכתוב בלוג? האם אני פה?


אני צובט את עצמי, זה מאשש את חשדותיי שאני פה. השאלה עבור מה תצטרך לרחף בעצלתיים מעל ראשי עוד כמה זמן, אני לא חושב שתתקבל תשובה בקרוב.




"אתה יודע, אני כותב ספר" סבא אמר.


חיוך מאוזן לאוזן עלה על פניי, כנגד כל אותן רגשות, נדמה היה לרגע שאנחנו כבר לא בבית החולים.
לפתע הרגשתי את הרוח החמימה שמנשבת ביבנאל בימי קיץ חמים, או את ריח עצי התפוז שמקיפים את ביתו, או את קולות התרנגולות שפקדו עד לא מזמן את הלול..


 "גם אני.." חשבתי לעצמי.

פרק 23

אתם מכירים את זה שיש שנייה אחת בחיים שלכם, שאתם כל כך מתחרטים שקרתה, שאתם מבלים עוד מיליוני שניות אחריה בניסיון להבין מה עשיתם לא נכון, מה היה קורה אילולא, והאם אולי רק הפעם, אחרי שתלכו לישון, תקומו ותגלו שכל זה לא קרה. שהשנייה הזאת, הכל כך מינורית, התאיידה מהעולם והסדר חזר על כנו.


ואתם קמים בבוקר, והשנייה הזאת עדיין קיימת, יש חלק בלב שכואב כל כך ומזכיר לכם שהשנייה הזאת עדיין חיה ובועטת ואילולא היא, הייתם קמים היום עם חיוך על הפנים ולא כשהריר שלכם מרוח על הכרית.


ערעורי אני אפסיק לאכול קלאמרי \ לנהוג בשבת \ לאכול לחם בפסח \ להתנהג בזילזול לדתיים שבאמת ובתמים חושבים שארצה להניח תפילין לפני שהשבת נכנסת כשאני עם סקיני כתום ותיק צד במהלך שופינג ספרי בשינקין עולים ומבצבצים. פתאום התהייה האם כוח עליון קיים עולה, ואחריה מיד עולה הרצון לעשות הכל רק כדי שאותה שנייה תיעלם מהעולם.


ואז מגיעה ההתפכחות, אותה הבנה כואבת, שכנראה למעשים שלכם יש תוצאות ושכמו תמיד, האפשרות להחזיר את הגלגל אחורה הוצאה מסולם הפעולות האפשריות לבני האדם הפשוטים.


ולחשוב שאחרי כל אותם הפעמים שהייתי בצד הנפגע, עמדה מולי נפש עדינה אחרת ושיסעתי  אותה כאילו הייתה ההמבורגר הראשון שקניתי אחרי חודשים בהם מיתנתי את עצמי בהוצאות כלכליות מיותרות כגון הנ"ל.


וגם אז, באותו הרגע ההמבורגר היה אלוהי, טעים כמו שמעולם לא טעמתיו ואילו חשבון האשראי שהגיע לאחריו כאב כמו שלא הרגשתי מעולם.


המחשבה המייסרת שיש מישהו כרגע שכותב עוד פרק בבלוג שלו בגללי נוראית.


אני בוהה בקעקוע שנמצא על פרק יד ימין שלי, הוא אמור להזכיר לי לשים את עצמי במקום הראשון.
האותיות השחורות בוהקות בניגודן לעורי הלבן.
האם גם על חשבון מישהו אחר?
כנראה שלא.


אלך לישון עכשיו, אולי כשאקום, השנייה הזאת, תועיל בטובה לעזוב אותי בשקט ותחזיר את המצב כמו שהיה.

פרק 22

אם אני חושב שגברים הם יצורים רפי שכל שמונעים ע"י איזור החלציים שלהם זה הופך אותי לפמיניסט או בוגד?


ושוב פעם אותו כאב...


כבר עברו שני גברים באמתחתי מאז הפוסט האחרון, עם שניהם כמובן הסיפור הסתיים על הצד הפחות טוב של הנובלה ועל שניהם התחלתי לכתוב פוסטים.


ולמה רק התחלתי?


ובכן, תוך כדי כתיבה עליתי על משהו שהייתי צריך להבין כבר לפני עשרה פרקים.


הבחורים שאני בוחר לצאת איתם, מסתבר, בעלי רמה רגשית נמוכה וכנראה מפצים על כך בבחירת המקצוע שלהם בחיים.


אני מוצא את עצמי רוכן מעל הרצפה, אוסף את השברים של מה שהיה עד לפני שעה הלב שלי.


נדמה שבכל פעם השברים נעשים קטנים יותר ויותר, מתישהו, אאבד אחד מהם והלב שלי לעולם לא יהיה שלם כשהיה.


האם אני נמשך אך ורק לגברים שבסופו של יום יפגעו בי?


בסופו של דבר העניין הוא בשליטתי, אני אמור כבר לזהות מתי משהו כזה הולך לקרות..


וכשאני חושב על זה, נדמה שבפעמים האחרונות זיהיתי ובכל זאת החלטתי להמשיך אם זה מתוך הסיכוי הקלוש שאולי הפעם זה יהיה שונה.


משפטים כגון:
"האקסים האחרונים שלי טוענים שאני הבן אדם הכי נוראי שהם פגשו" או "אני לגמרי מבולבל, לא ממש יודע מה אני מחפש" שהיו מדליקים אצל כל בן אדם אחר נורה אדומה מדליקים אצלי נורה כתומה, קלושה, שבאור יום בקושי תוכלו לראות את אורה.


ולמה? אני עד כדי כך נואש לאהבה?


והאמת הנוראית היא שכנראה שכן.


ושוב, החיים כמו החיים לא מאכזבים, 


תכירו את אסף, במקצועו הראשי טמבל, מקצוע משני רקדן.


את אסף הכרתי היכרות קצרה אך סוחפת. מהרגע הראשון שנפגשנו לא יכולתי שלא לקוות שהנה הרגע לו חיכיתי קרב ובא.


במשך שלוש שעות ישבנו ודיברנו, על הכל מהכל, לא היה נושא שלא נכנס לשיחה, הייתה הרגשה ששום נושא הוא לא טאבו ושפתיחות היא מעלה שמוערכת על ידי שנינו באותה מידה.


באופן שהוא שונה מהתנהוגתי הרגילה, יצרתי עם אסף קשר רק יומיים אחרי שנפגשנו לראשונה. באותה שיחה מסומסת החלטנו להיפגש שוב, באחת המסיבות הגדולות בעיר.


יום שישי הגיע, אסף הודיע שהוא מרגיש טיפה לא טוב אבל שהוא ינסה להגיע בכל מקרה, בכל אופן הוא הוסיף "אהיה איתך בקשר יותר מאוחר"


השעה 9 בערב הגיעה, אסף עדיין לא יצר קשר, הסיפור הזה התחיל להראות יותר מדי מוכר.


שלחתי לו סמס, תגובה לא התקבלה.


יום לאחר מכן קיבלתי סמס שהודיע לי שכנראה זה לא ילך בינינו כי "אני יותר מדי מרוכז בתחת של עצמי בתקופה האחרונה" לפי ניסוחו המדוייק.


הוקל לי, הוקל לי כי נמנעה ממני תקופה של בילוי לצד מישהו כזה.


הרגשת הגועל והסלידה לא איחרה להגיע, נכנסתי למקלחת.


המים החמים שטפו את גופי, לא יכולתי שלא לעמוד באמבטיה ולשמוע את עצמי תוהה בקולה של קארי ברדשו
"האם נידונתי לחיים מלאי שברונות לב וגברים טיפשים?"


לצערי הגעתי לתשובה די מהר, והתשובה הייתה כן.


התקווה היחידה, היא שיום אחד יגיע אותו אחד, שרוצה בדיוק את הדברים שאני רוצה.
הדברים הפשוטים בחיים.