לפעמים אני מרגיש שאני אמן רחוב וכולם מסביבי מסתובבים עם אוזניות.
אני יושב ליד המיטה של סבא בבית החולים. על הקיר מצד ימין יש שעון עם מחוג שניות שלא משמיע קול.
כנראה שהשעונים שתלויים מעל ראשנו מהדהדים באופן כל כך חזק בין כותלות חדרי בית החולים שאין באמת צורך ממשי בעוד שעון שיוסיף את קולו לשאגות האחרים.
אני בוהה בסבא, מולי נמצאת בבואה שלי עצמי, אותם ידיים שעכשיו מקרבות דייסה לפיו, אותם עיניים שמנסות להיזכר בפרטים הקטנים בסיפור על ההגנה ועל איך הוא נלחם במלחמה ההיא, אותו קול שלרגע שתק כי איבד את חוט המחשבה שלו.
לפעמים אנחנו מבלים חיים שלמים בניסיון למצוא משמעות או סיבה לשמה אנחנו פה ותוך כדי אנחנו שוכחים לחיות.
מצאתי את עצמי בימים האחרונים מתעסק בזוטות, בדברים שבבוא היום אתחרט שבזבזתי עליהם ולו דקה אחת מחיי.
לעומת זאת, האם כל רגע בחיים צריך להיות בעל משמעות צורבת ועמוקה או שמא ניתן לחיות חיים שלמים ללא הגשמה עצמית, ללא תכנונים עתידיים, ללא רצון עז להשיג משהו מעבר ופשוט לחיות?
האווירה בבית החולים תמיד גורמת לי לעבור למצב רוח מלנכולי.
במשך רוב השיחה עם סבא שתקתי, לא כי לא היה לי מה להגיד (ואם אתם מכירים אותי מספיק טוב אתם יודעים שכמעט תמיד יש לי מה להגיד) אלא כי שצף המחשבות ששטף את מוחי באותם רגעים היה משתק.
בשביל מה אני פה?
בהחלט שאלה גורלית וגדולה, גדולה מדי אפילו. האם יש מישהו בעולם הזה שיודע עבור מה הוא פה?
האם אני פה כדי למלא את ימיי בהגשת קפה וקוראסונים לקשישות עשירות? האם אני פה כדי לצאת למסיבות ולהשתכר? האם אני פה כדי לשבת מול המחשב ולכתוב בלוג? האם אני פה?
אני צובט את עצמי, זה מאשש את חשדותיי שאני פה. השאלה עבור מה תצטרך לרחף בעצלתיים מעל ראשי עוד כמה זמן, אני לא חושב שתתקבל תשובה בקרוב.
"אתה יודע, אני כותב ספר" סבא אמר.
חיוך מאוזן לאוזן עלה על פניי, כנגד כל אותן רגשות, נדמה היה לרגע שאנחנו כבר לא בבית החולים.
לפתע הרגשתי את הרוח החמימה שמנשבת ביבנאל בימי קיץ חמים, או את ריח עצי התפוז שמקיפים את ביתו, או את קולות התרנגולות שפקדו עד לא מזמן את הלול..
"גם אני.." חשבתי לעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה