אם אני חושב שגברים הם יצורים רפי שכל שמונעים ע"י איזור החלציים שלהם זה הופך אותי לפמיניסט או בוגד?
ושוב פעם אותו כאב...
כבר עברו שני גברים באמתחתי מאז הפוסט האחרון, עם שניהם כמובן הסיפור הסתיים על הצד הפחות טוב של הנובלה ועל שניהם התחלתי לכתוב פוסטים.
ולמה רק התחלתי?
ובכן, תוך כדי כתיבה עליתי על משהו שהייתי צריך להבין כבר לפני עשרה פרקים.
הבחורים שאני בוחר לצאת איתם, מסתבר, בעלי רמה רגשית נמוכה וכנראה מפצים על כך בבחירת המקצוע שלהם בחיים.
אני מוצא את עצמי רוכן מעל הרצפה, אוסף את השברים של מה שהיה עד לפני שעה הלב שלי.
נדמה שבכל פעם השברים נעשים קטנים יותר ויותר, מתישהו, אאבד אחד מהם והלב שלי לעולם לא יהיה שלם כשהיה.
האם אני נמשך אך ורק לגברים שבסופו של יום יפגעו בי?
בסופו של דבר העניין הוא בשליטתי, אני אמור כבר לזהות מתי משהו כזה הולך לקרות..
וכשאני חושב על זה, נדמה שבפעמים האחרונות זיהיתי ובכל זאת החלטתי להמשיך אם זה מתוך הסיכוי הקלוש שאולי הפעם זה יהיה שונה.
משפטים כגון:
"האקסים האחרונים שלי טוענים שאני הבן אדם הכי נוראי שהם פגשו" או "אני לגמרי מבולבל, לא ממש יודע מה אני מחפש" שהיו מדליקים אצל כל בן אדם אחר נורה אדומה מדליקים אצלי נורה כתומה, קלושה, שבאור יום בקושי תוכלו לראות את אורה.
ולמה? אני עד כדי כך נואש לאהבה?
והאמת הנוראית היא שכנראה שכן.
ושוב, החיים כמו החיים לא מאכזבים,
תכירו את אסף, במקצועו הראשי טמבל, מקצוע משני רקדן.
את אסף הכרתי היכרות קצרה אך סוחפת. מהרגע הראשון שנפגשנו לא יכולתי שלא לקוות שהנה הרגע לו חיכיתי קרב ובא.
במשך שלוש שעות ישבנו ודיברנו, על הכל מהכל, לא היה נושא שלא נכנס לשיחה, הייתה הרגשה ששום נושא הוא לא טאבו ושפתיחות היא מעלה שמוערכת על ידי שנינו באותה מידה.
באופן שהוא שונה מהתנהוגתי הרגילה, יצרתי עם אסף קשר רק יומיים אחרי שנפגשנו לראשונה. באותה שיחה מסומסת החלטנו להיפגש שוב, באחת המסיבות הגדולות בעיר.
יום שישי הגיע, אסף הודיע שהוא מרגיש טיפה לא טוב אבל שהוא ינסה להגיע בכל מקרה, בכל אופן הוא הוסיף "אהיה איתך בקשר יותר מאוחר"
השעה 9 בערב הגיעה, אסף עדיין לא יצר קשר, הסיפור הזה התחיל להראות יותר מדי מוכר.
שלחתי לו סמס, תגובה לא התקבלה.
יום לאחר מכן קיבלתי סמס שהודיע לי שכנראה זה לא ילך בינינו כי "אני יותר מדי מרוכז בתחת של עצמי בתקופה האחרונה" לפי ניסוחו המדוייק.
הוקל לי, הוקל לי כי נמנעה ממני תקופה של בילוי לצד מישהו כזה.
הרגשת הגועל והסלידה לא איחרה להגיע, נכנסתי למקלחת.
המים החמים שטפו את גופי, לא יכולתי שלא לעמוד באמבטיה ולשמוע את עצמי תוהה בקולה של קארי ברדשו
"האם נידונתי לחיים מלאי שברונות לב וגברים טיפשים?"
לצערי הגעתי לתשובה די מהר, והתשובה הייתה כן.
התקווה היחידה, היא שיום אחד יגיע אותו אחד, שרוצה בדיוק את הדברים שאני רוצה.
הדברים הפשוטים בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה