לפעמים נדמה שהעבר נועד לרדוף אותנו.
היכולת שלנו לחיות בהווה תלויה באם אנחנו שלמים עם העבר שלנו.
על העתיד עוד אין בכלל מה לדבר.
וככה עברו ארבעה חודשים נוספים, העונות בחוץ התחלפו, יכולתי לשמוע מתוך חדרי הלבן את רעמי החורף, את ציפורי האביב ואת רוחות הקיץ. מבחוץ הכל השתנה, מבפנים אפשר להגיד שגם.
החדר הלבן הפך להיות ביתי השני, או שמא הראשון, הרגשתי בו בנוח, הוא סימן את סוף תהליך ההיטהרות שעברתי.
מצאתי את עצמי כותב דפים על גבי דפים, משרבט משפטים בפינותיהם במה שיום אחד יהפוך להיות הספר שלי.
הפגישות עם הפסיכולוג השתנו גם כן, אותה שתיקה מרעישת אוזניים שהייתה בתחילתן הוחלפה בקולי, מצאתי את עצמי מדבר על הכל מתוך החלטה מודעת שעדיף להוציא את הרגשות האלה החוצה מאשר להשאיר אותם בפנים.
עם הזמן יכולותי לקרוא אנשים חזרו לעצמם.
הצלחתי להבין האם האחות שעכשיו נכנסה אליי לחדר שמחה כי בעלה זכר לראשונה את יום נישואיהם או שמא היא עצובה כי הוא לא, מקנאה באחות השנייה כי קודמה בתפקיד או אולי כועסת כי היא עצמה לא קודמה.
או אם הבחור שמחלק את ארוחות הצהריים בישל את הפירה הזה באהבה או מתוך עצבים.
יש האומרים שזה מה שעושה אותי כל כך עצוב, חוסר היכולת לחיות באשליה שכולם בסדר כל הזמן.
יום אחד אחת האחיות נכנסה לחדרי.
"מישהו בא לבקר אותך" אמרה.
"לבקר? אותי? את בטוחה?" שאלתי.
האחות לא טרחה לענות, היא הסתובבה וסימנה לי לבוא אחריה.
אחרי חצי שנה שהאנשים היחידים אותם ראיתי היו בעלי התפקידים במכון תהיתי מי זה יכול להיות.
האחות הובילה אותי בפרוזדור ארוך, ניתן היה לראות את סופו, אך מהמקום בו אני עמדתי הסוף נראה כמו נקודת אור קטנה.
היינו היחידים בפרוזדור, נעלי העקב של האחות השמיעו צליל במקצב קבוע. שקעתי בו.
חצי השנה שביליתי במכון הגמילה עמדה להתנקז לנקודה אחת מכרעת ולא הייתי מודע לדבר.
הגענו לסוף הפרוזדור. האחות פתחה את דלתות הזכוכית והובילה אותי לחצר פנימית קטנה.
לרגע שכחתי שאני אמור לפגוש מישהו, אור השמש שנמנע ממני בחצי שנה האחרונה שטף עכשיו את גופי, אוויר צח נכנס ויצא מריאותיי, העברתי את ידי בדשא הירוק, טיפות הטל שעדיין דבקו בעלים הקטנים הרטיבו את ידיי.
באמצע החצר היה שולחן עץ קטן ושתי כיסאות. התיישבתי על כסא אחד, מתענג על הרגעים הראשונים שלי כבן אדם רגיל, חוויתי את הבחוץ כמו שלא חוויתי אותו מעולם.
הדלת נפתחה בשנית. הוא עמד שם.
הוא.
לרגע לא האמנתי.
"אולי זה תעתוע? התחלתי להזות שוב?" רצף המחשבות שעבר בראשי איים למוטט אותי.
הוא התיישב מולי, חייך את החיוך הביישן שלו, ריח הבושם שלו התערבב עם האוויר החם.
"התגעגעתי..." הוא אמר ושילב את ידו בידי. חום הגוף שלו, שלא היה חלק מאף אחד מההזיות אותן חוויתי בישר לי שהוא אמיתי.
משכתי את ידי מידו. רגשות העבר הסתערו על ליבי.
"לא הפעם" אמרתי לעצמי.
הישרתי מבט, העיניים שלנו הצטלבו.
"אני מצטער" אמרתי "אבל אני לא יכול לתת לזה לקרות שוב"
קמתי מהכיסא, נשקתי לו על הלחי, הסתובבתי ונכנסתי בחזרה לפרוזדור.
נדמה שההליכה חזרה לחדר הייתה מהירה מההלוך, המחשבות שבעבר שצפו את ראשי, שאיימו להטביע אותי תחת משקלן הושארו איתו. בחוץ.
הגעתי לחדר שהיה לי לבית בחצי שנה האחרונה. מזוודות עם הציוד שלי היו מחוץ לחדר.
יצאתי, ולעולם לא הסתכלתי שוב לאחור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה