במשך שנים ביליתי בלאהוב שירים בלי באמת להבין את המשמעות שמאחוריהם או אפילו להקדיש שנייה למילים מהן הם מורכבים.
ככה גם החיים לפעמים, אתה נכנס לתוך חוויה בלי באמת להבין את המשמעות שמאחוריה, או בלי באמת להתעמק ולחשוב מה יהיה בעתיד.
ואז אתה קורא את המילים, מבין את המעשים, מנתח את המחוות ומגלה, שלפעמים השיר שאהבת לא היה מגיע לטופ 10 בפלייליסט שלך.
האנשים בחיי משמשים לי כמראה. כשאני מדמיין את זה אני מרגיש שאני בתוך גן שעשועים ענק, אשר במרכזו ניצב ביתן המראות.
"החיים של עומרי" כתוב באורות מנצנצים וגדולים, כאילו היו שלט בברודווי שפירסם את ההצגה הכי טובה בעיר.
קולות הרקע המאפיינים גן שעשועים כגון נעימות מציקות של הקרוסלה, פופקורן מתפצפץ וילדים מקיאים מציפים את ראשי.
אני נכנס, מעל כל מראה מופיע שם הבן אדם שמשקף אותי.
חלקם גורמים לי להראות טוב, חלקם גורמים לי להראות רע, חלקם גורמים לי להראות מאושר וחלקם מעלימים אותי לחלוטין.
כבר הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שביקרתי בגן השעשועים. הן באופן מטאפורי והן באופן לא מטאפורי.
להורים שלי היה איזשהו מנהג לקחת אותי ואת אחותי לגן השעשועים ביום האחרון לחופש הגדול, כאילו לחגוג את חזרתינו לבית הספר. כבר אז ידעתי שאת גן השעשועים, אני לא סובל.
הפעם האחרונה שנכנסתי לגן השעשועים (המטאפורי כמובן) הייתה לפני שנתיים.
משהו קרה לפני שנתיים (a.k.a פרק 15) שגרם לי להפסיק להסתכל על אנשים כמראות, להפסיק להבין את ההשפעה שיש להם עליי, לוותר על העקרונות שלי, על הרצונות שלי, עליי. לטובת הדבר הגדול הזה שנקרא אהבה.
כנראה שכחתי שבאהבה שני הצדדים צריכים לוותר ולא רק אחד.
משהו קרה לפני שבוע (a.k.a פסקה א' בפרק הנוכחי) שגרם לי לרצות לחזור לאני הקודם, לפחות באספקט הזה של החיים. למצוא את עצמי מתעקש לבחור את האנשים הנכונים, גם אם זה יהיה קשה וחסר סיכוי. למצוא את אותם אנשים שכשאני מסתכל במראה שלהם אני רואה את עצמי מאושר.
משהו קרה לפני שבוע פחות יום, מצאתי את עצמי בוכה, יושב בעבודה ובוכה. האנשים שמסביבי לא הבינו מה קרה, הריפיטים של אדל באייפוד שלי רק החמירו את המצב.
טלפונים הורמו, מחליפים החלו להישאל באם יוכלו לבוא להחליף אותי.
שתי נשימות עמוקות נלקחו, הלב האט את קצבו, חיוך עלה בעל כורחי על שפתיי, והמשכתי הלאה.
נכנסתי לביתן המראות שוב, הראייה שלי הייתה מטושטשת מהדמעות שכיסו את עיניי.
לכמה רגעים, כל המראות נראו אותו הדבר,מיששתי את דרכי קדימה, המראות איבדו מערכן.
יש האומרים שכולם שווים בפני העיוורון.
עברתי את ביתן המראות בלי להבחין בהשתקפות שלי במראות שכיסו את קירות הביתן.
משהו קרה עכשיו.
עומרי, אתה חמוד!
השבמחק