המשך לפרק ח'
http://confessionsofagayguy.blogspot.com/2011/01/blog-post_30.html
עברו כבר שבועיים מאז שאמא מצאה אותי.
אחרי יומיים שלא עניתי לטלפון היא הגיעה, נכנסה לדירה שלי ומצאה אותי שוכב על הרצפה בסלון, כשבקבוקון אהבה פתוח לידי, אדי הנוזל עדיין עולים ממנו, ממלאים את החדר בריח חריף של ורדים מעורבב עם קינמון.
על השולחן בסלון היו מונחות שתי כוסות יין מבריקות, הדיסק שהתנגן ברקע המשיך בסיבוביו, ממשיך בשלו כבר יומיים רצוף, כאילו לא התייאש עדיין מאהבה, התריסים היו מוגפים, גורמים לחשכת אחר הצהריים להיות חשוכה אפילו יותר. ואני.
אני שכבתי עם חיוך טיפשי על פניי, מבט מזוגג וכמיהה.
שעה וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי מובל, ע"י שני גברים גדולים לתוך מכון הגמילה.
הוכנסתי לתוך חדר לבן, הכל היה לבן. האור היחיד שנכנס לחדר היה מצוהר שהיה במרחק של שלושה מטרים מעליי. מדיניות המכון הייתה שאת הצוהר לעולם לא פותחים.
"הפעם הבאה שתרגיש אוויר צח" הם אמרו "היא כשתצא".
הדלת נסגרה בטריקה.
עכשיו זה רק אני. אני, אנוכי ועצמי.
הוא הופיע מולי, כמו כל שאר הפעמים אתם דמיינתי אותו מולי, הוא התקרב, עמדנו אחד מול השני.
הוא חיבק אותי, הרגשתי את נשימותיו, הרחתי את ריח גופו, הרגשתי את שפתיו.
במשך יומיים ארוכים הזיתי אותו, הוא היה החברה היחידה שלי באותו החדר, רק ברגעים בהם אוכל הוכנס לחדרי דרך חריץ בדלת הוא נעלם, לא אכלתי. לא היה לי תיאבון.
אחרי יומיים התחלתי להזות אותו עם אנשים אחרים. רגשות הקנאה והשנאה העצמית גאו וגעשו בתוכי. הרגשות היו כל כך קשים שהפכו להרגשה פיזית. הקאתי על הרצפה הלבנה. כל מה שלא אכלתי ביומיים האחרונים יצא ביחד עם שנאה, קנאה וצרות עין.
רצתי לדלת.
"תוציאו אותי מפה!" צרחתי, צרחתי חזק ככל שיכולתי.
"תוציאו אותי, אני מתחנן" דפקתי על הדלת עד לאפיסת כוחות. מצאתי את עצמי יושב על הרצפה.
גררתי את עצמי על הרצפה הלבנה, החדר הסריח מריחו של הקיא. הלכתי לישון.
את הלילה העברתי בבכי, בכיתי כל כך הרבה עד שלא נשאר מילימטר אחד יבש על הכרית.
ככל שהימים עברו, ככה הם גם הפכו להיות יותר קלים. בסוף השבוע הראשון ההורים הודיעו לי שהם באים לבקר, התחננתי בפניהם שלא יעשו את זה, כל קשר לעולם החיצון היה בעל פוטנציאל להשליך אותי מעבר לצוק ולהחזיר אותי לנקודה ההתחלתית.
פעם הבאה שראיתי אותם הייתה חצי שנה מאוחר יותר, כששוחררתי.
עבר חודש, הפסקתי לראות אותו במהלך היום, ביליתי את יומי בכתיבה. לאחר בדיקה קפדנית הרופא במוסד החליט שאני לא מסוכן לעצמי ואפשר לתת לי עיפרון ונייר כדי שאוכל לכתוב את שעל ליבי.
פחדתי מהלילה, כשהייתי עוצם את העיניים הייתי רואה אותו מולי. ביליתי לילות שלמים בבהייה בתקרה, מדמיין כאילו צבעה היה שונה מהלבן שהקיף אותי בחודש האחרון.
אחרי חודשיים בהם הימים שלי היו מלאים בכתיבה, אכילה והרהור התחילו הטיפולים האינטנסיביים.
בימים הראשונים הכניסו אותי לחדר חשוך, האור היחיד שהיה בתוכו בקע ממסך מחשב שעמד על עמדה באמצע החדר.התבקשתי לשבת מולו, במשך שעות הריצו תמונות שלו, הכריחו אותי לראות שהוא, המשיך בחייו. ביליתי שעות מול הפסיכולוג, הוא רצה שאדבר עליו, על הכמיהה לאהבה, לא יכולתי.
שעות של שקט מחריש אוזניים עברו עד שהצלחתי להוציא את המילה הראשונה אודותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה