לפעמים צריך לאבד משהו בחיים כדי ללמוד להעריך אותו.
אבא תפס אותי בטלפון שנייה אחרי שיצאתי מהמקלחת.
על צג המסך ראיתי ששלוש שיחות לא נענו, ידעתי מה אני הולך לשמוע בשיחה.
"סבא נפטר" הוא אמר.
"ואיך אתה?" שאלתי את אבא, מנסה לשמור על עצמי מספיק חזק בשבילו שנינו.
השיחה הסתיימה.
כשנפרדתי לשלום יכולתי לשמוע את הרעד הזה בקול שלי, את השבירה הזאת שמגיעה שנייה אחת לפני הבכי.
ניתקתי את השיחה, הנחתי את הפלאפון על השולחן.
בקור של סוף דצמבר, מצאתי את עצמי כשרק תחתונים על גופי, יושב על הרצפה ובוכה.
כשהסתכלתי על עצמי בעיני סבא שלי, תמיד ראיתי את עצמי בתור סגירת המעגל שלו.
את הבן שלו, כשהוא יצא מהארון, הוא לא קיבל וזה נאמר בלשון המעטה.
כשאני יצאתי מהארון, הבן אדם לו פחדתי לספר יותר מכל היה סבא, מצאתי את זה בלתי אפשרי שבן אדם בגילו יוכל לשנות את דרך חשיבתו או את דעותיו הקדומות.
אבל הוא שינה, כנראה שהוא היה צריך לאבד משהו בחיים כדי להעריך את מה שכבר יש.
ואני מוצא את עצמי עכשיו, יושב בשעתיים האחרונות מול המחשב ובוהה בסימן המהבהב על מסך הוורד, כאילו מורה לי שאני צריך להמשיך לרשום.
אבל לפעמים, אין יותר מה להגיד, ואין יותר מה לרשום והמעט שיש הוא מספיק.
לפעמים צריך לאבד משהו בחיים כדי להעריך אותו.
ולפעמים, אם אתה מספיק חכם אתה יכול להעריך אותו גם בלי לאבד אותו.
הערכתי ואהבתי אותך סבא.
