כשהייתי בן 6 דוד שלי נפטר מסרטן, כשאני מנסה לחפש בין כותלי מוחי אני לא מצליח להעלות בראשי זיכרונות בהם הוא מופיע. בקושי את מראה הפנים שלו אני מצליח לזכור.
יש לי זיכרונות שאני קורא להם זיכרונות שקריים. הם שקריים כי המוח שלי יצר אותם מסיפורים ששמעתי או מתמונות שראיתי ולא כי הייתי נוכח בנקודת הזמן והמקום בו הם התרחשו.
אמא ואבא תמיד אמרו לי שמאוד אהבתי אותו, שהוא פשוט היה הדוד המושלם. אמיר קראו לו.
אבא שלי נהג לספר לי שלאמיר ולחברה שלו הייתה דירה בתל אביב ושכילד אהבתי ללכת לשם.
לפי הסיפורים אני ואמיר מאוד דומים אחד לשני. לאמיר היה כישרון אפייה ולעיתים הוא היה נוסע ברחבי תל אביב, מדווש את דרכו ברחובות העיר, מתדפק על דלתות של מאפיות שונות ומשונות ומוכר את העוגות שהכין באותו הבוקר. בנוסף לכישרון האפייה אמיר עבד בחברה לעיצוב רהיטים והיה בעל מוח יצירתי וחופשי.
בחודש וחצי האחרון אני סובל משיעול שלא נפסק. כשאני חושב על זה, השיעול התחיל בערב יום כיפור.
''אלוהים זריז..'' חשבתי לעצמי בעודי אוכל מול הטלוויזיה, צופה בעוד מרתון של ''באפי ציידת הערפדים''.
מבחוץ היה ניתן לשמוע את מאות הילדים נוסעים על אופניהם ואת הוריהם רודפים אחריהם בניסיון להציל אותם מהנפילה הבאה.
אחרי חודש וחצי בהם נדמה שהריאות שלי הולכות להתפקע אם אני אשתעל עוד פעם אחת הבנתי שמשהו פה לא בסדר. סבלתי מצינונים בעבר אבל הם בדרך כלל היו עוזבים את הגוף שלי אחרי שבוע ועוברים למסכן הבא.
מאז הגיוס לצה''ל נוצרה לי מין התנהלות דחיית טיפול בכל מה שנוגע לבעיות הרפואיות שיש לי. המחשבה על המסלול הבירוקרטי המפרך שאצטרך לעבור בדרכי לאקמול המוכסף גרמה לי לא פעם לדחות טיפול בבעיה רפואית כזו או אחרת במחשבה שאולי הזמן הוא התרופה הטובה ביותר.
ברוב המקרים אכן צדקתי. במקרה הספציפי הזה, נדמה היה שהשיעול מסרב לעזוב את הגרון שלי.
קבעתי תור לרופא הצבאי. אחרי מספר טיפולים ואין ספור תרופות נדמה שגם הרופא כבר התייאש מהשיעול שלי.
''אני מפנה אותך לשלושה רופאים מומחים ולעוד שלושה טיפולים שונים. אני מקווה שנמצא את הגורם לשיעול בקרוב.''
''גם אני...'' חשבתי לעצמי בעודי מרגיש את השיעול הבא מתרגש לקראת צאתו לעולם.
''המחשב כרגע לא מדפיס לי את ההפניות, אני אשלח לך מייל כשהוא יסתדר ותבוא לאסוף אותן''
''תודה רבה דוקטור... מקווה שנמצא פיתרון לסאגה הזאת'' השבתי בנימוס וחייכתי.
חזרתי למשרד, חמש דקות לאחר מכן התקבלה הודעה חדשה בתיבת הדואר הנכנס.
''הטפסים שלך מוכנים'' נרשם בכותרת ההודעה.
לא ברור לי למה, ולמרות שידעתי שלא אמור להיות תוכן להודעה פתחתי את ההודעה ונדמה שהזמן קפא באותה שנייה.
''תהיה מוכן לבצע בדיקת איידס?''
קשה לי לתאר את ההרגשה שעברה בגוף שלי באותו רגע. נדמה שלרגע איבדתי את חוש השמיעה שלי והרעש היחיד שהצלחתי לשמוע זה את הלב שלי, פועם, חזק מתמיד, מנסה להזרים חמצן לשאר הגוף, מנסה להחזיק אותי על שתי רגליי כדי שלא אפול. פחד, כזה שלא הרגשתי בחיים הציף כל תא ותא בגוף שלי ולרגע מנע ממני לבצע כל פעולה פיזית.
במשך כמה דקות פשוט בהיתי במייל, מנסה להבין את מה שאני קורא. קראתי את השורה הזאת לפחות עשר פעמים עד שהצלחתי להתאושש ולקחת את עצמי למרפאה.
''אין לך מה לדאוג, המחלה היא מחלה כרונית ואפשר לחיות איתה עשרות שנים בזמנינו..!'' אמר הרופא כשנכנסתי למשרד שלו.
הרגשתי כאילו הרופא הוא התליין וברגע זה הוא הוריד את הגיליוטינה על ראשי.
''מאוד מרגיע...אני צריך את הגלידה שלי'' חשבתי לעצמי ויצאתי ממשרדו.
מי שראה אותי במהלך השעתיים הבאות היה יכול להישבע שיש זומבי שמסתובב בבסיס.
הדם התנקז מהפנים שלי, משאיר אותן חיוורות ולבנות מאי פעם, המבט שלי היה תקוע על איזושהי נקודה אקראית באוויר והמחשבות שלי שיחקו פינג פונג עם עצמן וגרמו לי לכאב ראש.
''איך אני אספר להורים שלי?''
המחשבה הזאת הדהדה בחלל המוח ונדמה שכל פעם שניסיתי להרחיק אותה מעליי היא הצליחה למצוא פרצה, לחזור למוחי ולהשתעשע עם שאר חברותיה.
לא היה לי ממה לדאוג, יחסי המין שקיימתי היו בטוחים אבל לנפש האנושית (במיוחד כשאתה פולני) יש יכולת ליצור דאגות ופחדים יש מאין.
המחשבה שאני אצטרך לחיות שבוע עם תסריטי האימה שרצו לי בראש הייתה קשה מנשוא.
''תתקשר למספר הזה. הם עושים בדיקות איידס ותוך חצי שעה יש תשובה.. אני לא יכול לראות אותך ככה'' אמר לי ירון.
התקשרתי לאחותי, בוכה, ביקשתי ממנה שתבוא ללוות אותי לבדיקה. לא יכולתי לחשוב על זה שבמשך חצי שעה אשב באיזשהו משרד, לבד, מחכה לתוצאה, מחכה שמישהו שלא מכיר אותי יגיד לי ''התשובה חיובית''.
הגענו למרכז של העמותה למלחמה באיידס במרכז תל אביב.
על הדלת הראשית היה דף שמחולק ל-30 חתיכות שונות. אני תלשתי את מספר 15.
הגיע תורי. נכנסתי לתוך משרד קטן ומולי ישב בחור צעיר שבמשך רבע שעה הסביר לי על קיום יחסי מין בטוחים. ניתן לומר שההסבר לא ממש היה רלוונטי, היכולת שלי לקלוט מידע מהעולם החיצון התבטלה לפני שלוש שעות, המשכתי להנהן וקיוויתי שההסבר יסתיים בקרוב.
ביצעתי את הבדיקה.
במשך החצי שעה הקרובה ישבתי ליד אחותי.
משפחה מוזרה אנחנו, בזמן שכל האנשים שם ישבו לבד וחיכו לתוצאות אני ואחותי התחלנו לספר אחד לשנייה בדיחות איידס.
''גם זו התמודדות... אני מניח'' חשבתי לעצמי, מקווה שהחיוך שהיה על פניי מספר רגעים לפני יהיה גם אחרי שאדע את תוצאות הבדיקה.
''מספר 15''... שמעתי מישהו קורא מאחד החדרים.
הרגליים שלי היו חלשות, בקושי הצלחתי להרים את עצמי מהספה עליה ישבתי בחצי שעה האחרונה.
''אולי עדיף לא לדעת?'' חשבתי לעצמי.
הלב שלי שבר שיאים, המהירות והעוצמה בהם הוא פעם היו חדשות לי ולו.
נכנסתי למשרד קטן, מואר באור חמים ומולי ישב מישהו עם חלוק רופאים.
באותה שנייה צלצל הטלפון שלו, כנראה שהשיחה הייתה חשובה כי הוא החליט לענות.
מצאתי את עצמי יושב כ-5 דקות מולו, שומע אותו מדבר על בנקים, משכנתאות והשכרת דירות בזמן שאני מצפה לשמוע האם היום זה היום בו החיים שלי ישתנו לתמיד.
כנראה שהטיקים הלא רצוניים של הרגל שלי הבהירו לו שאני קצת לחוץ.
הוא לקח את הבדיקה ולחש ''היא שלילית, אתה יכול להירגע''.
רציתי לבכות, הגוש הזה שישב לי בגרון נעלם, הרגשתי עייף כל כך, הנפש שלי רצתה ללכת לנוח קצת, יום קשה עבר עליה.
כשיצאתי מהארון, ההורים שלי סיפרו לי את האמת. אמיר, דוד שלי, היה הומו ונפטר מאיידס, מאז אותו רגע הפחד לחלות במחלה היה הפחד הכי גדול בחיים שלי. חמש שנים אחרי זה, בבדיקה המדוברת, התמודדתי עם הפחד הזה.
כשהייתי בן 6 דוד שלי נפטר מאיידס, כשאני מנסה לחפש בין כותלי מוחי אני לא מצליח להעלות בראשי זיכרונות בהם הוא מופיע. בקושי את מראה הפנים שלו אני מצליח לזכור.
אבא שלי נהג לספר לי שלאמיר ולחבר שלו הייתה דירה בתל אביב ושכילד אהבתי ללכת לשם.
אמא ואבא תמיד אמרו לי שמאוד אהבתי אותו, שהוא פשוט היה הדוד המושלם. אמיר קראו לו.
יש לי זיכרונות שאני קורא להם זיכרונות שקריים. הם שקריים כי המוח שלי יצר אותם מסיפורים ששמעתי או מתמונות שראיתי ולא כי הייתי נוכח בנקודת הזמן והמקום בו הם התרחשו.
אמא ואבא תמיד אמרו לי שמאוד אהבתי אותו, שהוא פשוט היה הדוד המושלם. אמיר קראו לו.
אבא שלי נהג לספר לי שלאמיר ולחברה שלו הייתה דירה בתל אביב ושכילד אהבתי ללכת לשם.
לפי הסיפורים אני ואמיר מאוד דומים אחד לשני. לאמיר היה כישרון אפייה ולעיתים הוא היה נוסע ברחבי תל אביב, מדווש את דרכו ברחובות העיר, מתדפק על דלתות של מאפיות שונות ומשונות ומוכר את העוגות שהכין באותו הבוקר. בנוסף לכישרון האפייה אמיר עבד בחברה לעיצוב רהיטים והיה בעל מוח יצירתי וחופשי.
בחודש וחצי האחרון אני סובל משיעול שלא נפסק. כשאני חושב על זה, השיעול התחיל בערב יום כיפור.
''אלוהים זריז..'' חשבתי לעצמי בעודי אוכל מול הטלוויזיה, צופה בעוד מרתון של ''באפי ציידת הערפדים''.
מבחוץ היה ניתן לשמוע את מאות הילדים נוסעים על אופניהם ואת הוריהם רודפים אחריהם בניסיון להציל אותם מהנפילה הבאה.
אחרי חודש וחצי בהם נדמה שהריאות שלי הולכות להתפקע אם אני אשתעל עוד פעם אחת הבנתי שמשהו פה לא בסדר. סבלתי מצינונים בעבר אבל הם בדרך כלל היו עוזבים את הגוף שלי אחרי שבוע ועוברים למסכן הבא.
מאז הגיוס לצה''ל נוצרה לי מין התנהלות דחיית טיפול בכל מה שנוגע לבעיות הרפואיות שיש לי. המחשבה על המסלול הבירוקרטי המפרך שאצטרך לעבור בדרכי לאקמול המוכסף גרמה לי לא פעם לדחות טיפול בבעיה רפואית כזו או אחרת במחשבה שאולי הזמן הוא התרופה הטובה ביותר.
ברוב המקרים אכן צדקתי. במקרה הספציפי הזה, נדמה היה שהשיעול מסרב לעזוב את הגרון שלי.
קבעתי תור לרופא הצבאי. אחרי מספר טיפולים ואין ספור תרופות נדמה שגם הרופא כבר התייאש מהשיעול שלי.
''אני מפנה אותך לשלושה רופאים מומחים ולעוד שלושה טיפולים שונים. אני מקווה שנמצא את הגורם לשיעול בקרוב.''
''גם אני...'' חשבתי לעצמי בעודי מרגיש את השיעול הבא מתרגש לקראת צאתו לעולם.
''המחשב כרגע לא מדפיס לי את ההפניות, אני אשלח לך מייל כשהוא יסתדר ותבוא לאסוף אותן''
''תודה רבה דוקטור... מקווה שנמצא פיתרון לסאגה הזאת'' השבתי בנימוס וחייכתי.
חזרתי למשרד, חמש דקות לאחר מכן התקבלה הודעה חדשה בתיבת הדואר הנכנס.
''הטפסים שלך מוכנים'' נרשם בכותרת ההודעה.
לא ברור לי למה, ולמרות שידעתי שלא אמור להיות תוכן להודעה פתחתי את ההודעה ונדמה שהזמן קפא באותה שנייה.
''תהיה מוכן לבצע בדיקת איידס?''
קשה לי לתאר את ההרגשה שעברה בגוף שלי באותו רגע. נדמה שלרגע איבדתי את חוש השמיעה שלי והרעש היחיד שהצלחתי לשמוע זה את הלב שלי, פועם, חזק מתמיד, מנסה להזרים חמצן לשאר הגוף, מנסה להחזיק אותי על שתי רגליי כדי שלא אפול. פחד, כזה שלא הרגשתי בחיים הציף כל תא ותא בגוף שלי ולרגע מנע ממני לבצע כל פעולה פיזית.
במשך כמה דקות פשוט בהיתי במייל, מנסה להבין את מה שאני קורא. קראתי את השורה הזאת לפחות עשר פעמים עד שהצלחתי להתאושש ולקחת את עצמי למרפאה.
''אין לך מה לדאוג, המחלה היא מחלה כרונית ואפשר לחיות איתה עשרות שנים בזמנינו..!'' אמר הרופא כשנכנסתי למשרד שלו.
הרגשתי כאילו הרופא הוא התליין וברגע זה הוא הוריד את הגיליוטינה על ראשי.
''מאוד מרגיע...אני צריך את הגלידה שלי'' חשבתי לעצמי ויצאתי ממשרדו.
מי שראה אותי במהלך השעתיים הבאות היה יכול להישבע שיש זומבי שמסתובב בבסיס.
הדם התנקז מהפנים שלי, משאיר אותן חיוורות ולבנות מאי פעם, המבט שלי היה תקוע על איזושהי נקודה אקראית באוויר והמחשבות שלי שיחקו פינג פונג עם עצמן וגרמו לי לכאב ראש.
''איך אני אספר להורים שלי?''
המחשבה הזאת הדהדה בחלל המוח ונדמה שכל פעם שניסיתי להרחיק אותה מעליי היא הצליחה למצוא פרצה, לחזור למוחי ולהשתעשע עם שאר חברותיה.
לא היה לי ממה לדאוג, יחסי המין שקיימתי היו בטוחים אבל לנפש האנושית (במיוחד כשאתה פולני) יש יכולת ליצור דאגות ופחדים יש מאין.
המחשבה שאני אצטרך לחיות שבוע עם תסריטי האימה שרצו לי בראש הייתה קשה מנשוא.
''תתקשר למספר הזה. הם עושים בדיקות איידס ותוך חצי שעה יש תשובה.. אני לא יכול לראות אותך ככה'' אמר לי ירון.
התקשרתי לאחותי, בוכה, ביקשתי ממנה שתבוא ללוות אותי לבדיקה. לא יכולתי לחשוב על זה שבמשך חצי שעה אשב באיזשהו משרד, לבד, מחכה לתוצאה, מחכה שמישהו שלא מכיר אותי יגיד לי ''התשובה חיובית''.
הגענו למרכז של העמותה למלחמה באיידס במרכז תל אביב.
על הדלת הראשית היה דף שמחולק ל-30 חתיכות שונות. אני תלשתי את מספר 15.
הגיע תורי. נכנסתי לתוך משרד קטן ומולי ישב בחור צעיר שבמשך רבע שעה הסביר לי על קיום יחסי מין בטוחים. ניתן לומר שההסבר לא ממש היה רלוונטי, היכולת שלי לקלוט מידע מהעולם החיצון התבטלה לפני שלוש שעות, המשכתי להנהן וקיוויתי שההסבר יסתיים בקרוב.
ביצעתי את הבדיקה.
במשך החצי שעה הקרובה ישבתי ליד אחותי.
משפחה מוזרה אנחנו, בזמן שכל האנשים שם ישבו לבד וחיכו לתוצאות אני ואחותי התחלנו לספר אחד לשנייה בדיחות איידס.
''גם זו התמודדות... אני מניח'' חשבתי לעצמי, מקווה שהחיוך שהיה על פניי מספר רגעים לפני יהיה גם אחרי שאדע את תוצאות הבדיקה.
''מספר 15''... שמעתי מישהו קורא מאחד החדרים.
הרגליים שלי היו חלשות, בקושי הצלחתי להרים את עצמי מהספה עליה ישבתי בחצי שעה האחרונה.
''אולי עדיף לא לדעת?'' חשבתי לעצמי.
הלב שלי שבר שיאים, המהירות והעוצמה בהם הוא פעם היו חדשות לי ולו.
נכנסתי למשרד קטן, מואר באור חמים ומולי ישב מישהו עם חלוק רופאים.
באותה שנייה צלצל הטלפון שלו, כנראה שהשיחה הייתה חשובה כי הוא החליט לענות.
מצאתי את עצמי יושב כ-5 דקות מולו, שומע אותו מדבר על בנקים, משכנתאות והשכרת דירות בזמן שאני מצפה לשמוע האם היום זה היום בו החיים שלי ישתנו לתמיד.
כנראה שהטיקים הלא רצוניים של הרגל שלי הבהירו לו שאני קצת לחוץ.
הוא לקח את הבדיקה ולחש ''היא שלילית, אתה יכול להירגע''.
רציתי לבכות, הגוש הזה שישב לי בגרון נעלם, הרגשתי עייף כל כך, הנפש שלי רצתה ללכת לנוח קצת, יום קשה עבר עליה.
כשיצאתי מהארון, ההורים שלי סיפרו לי את האמת. אמיר, דוד שלי, היה הומו ונפטר מאיידס, מאז אותו רגע הפחד לחלות במחלה היה הפחד הכי גדול בחיים שלי. חמש שנים אחרי זה, בבדיקה המדוברת, התמודדתי עם הפחד הזה.
כשהייתי בן 6 דוד שלי נפטר מאיידס, כשאני מנסה לחפש בין כותלי מוחי אני לא מצליח להעלות בראשי זיכרונות בהם הוא מופיע. בקושי את מראה הפנים שלו אני מצליח לזכור.
אבא שלי נהג לספר לי שלאמיר ולחבר שלו הייתה דירה בתל אביב ושכילד אהבתי ללכת לשם.
אמא ואבא תמיד אמרו לי שמאוד אהבתי אותו, שהוא פשוט היה הדוד המושלם. אמיר קראו לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה