לפני כמה שבועות הייתי בחוף הים בשפיים, נועה הביאה איתה סנפירים ושנורקל והציעה שיותר מאוחר ניכנס לים וננסה לצלול. בהתחשב בזה שהפחד הכי גדול שלי היה להיכנס למים עמוקים הנהנתי בראשי ב,סוג של הסכמה, ואז צחקקתי קלות כדי לבטל את אותה הסכמה וחזרתי להצלות בידי השמש הים תיכונית.
שעה וחצי מאוחר יותר, לאחר שכל מה שיצא לנועה מהפה זה ''אני תמיד באה איתך לכל מסיבות הגייז שלך למה אתה לא יכול לעשות את הדבר הפשוט הזה ולבוא לצלול איתי?'' מצאתי את עצמי עומד באמצע חוף הומה אדם, מתהלך עם שנורקל בפה וסנפירים על הרגליים.
כל סיכוי למצוא את בעלי לעתיד התפוגג בשנייה.
''תשחה כמו דג!'' צעקה נועה מהמים.
''תני לי קודם להצליח ללכת עם הסנפירים האלה, אחרי זה נדבר על לשחות כמו דג'' חשבתי לעצמי.
כחמש דקות לאחר מכן ושלוש נפילות על החוף מצאתי את עצמי במים.
התחלתי להתקרב למים העמוקים, הלב שלי דפק כל כך מהר, כאילו ניסה לצאת החוצה ולחזור אל חוף המבטחים בתקווה שהוא לפחות, יישאר בחיים מהמסע הזה.
הכנסתי את הראש למים.
ברגע אחד המוח שלי התרוקן מכל מחשבה, השקט הזה שבתוכו אתה שומע רק את הנשימות של עצמך, בוהה בקרקעית הים כשהשמש מכה על העורף שלך... מרגיש שאתה לבד בעולם.
אני לא יודע כמה זמן הייתי מתחת למים, בוהה בדגים שוחים מתחתיי בעולם משלהם.
מצאתי את עצמי מקנא בהם על שהם אינם יודעים על כל הרעש והבלגאן שיש לעולם האנושי להציע.
הוצאתי את הראש מהמים וחזרתי לחוף.
אוריין הייתה הידידה הכי טובה שלי באותה תקופה, תמיד הצלחתי למצוא את עצמי מסתובב עם הבנות היפות ביותר בשכבה. מצחיק אותי לחשוב על כל מחשבות הקנאה שעברו לבנים בשכבה שלי... המחשבה ''אם הם רק היו יודעים'' הייתה עוברת לי לא מעט בראש.
16 במאי 2005, היה היום בו הרגשתי שאני חייב שמישהו יעזור לי לסחוב את העול הזה שאני נושא על עצמי ב- 16 שנה האחרונות. פיזית, אוריין לא הייתה ממש גדולה, למזלי העול היה יותר נפשי מאשר פיזי.
אחה''צ נפגשנו להליכה, אחרי ההליכה עצרנו ליד שכונה חדשה שבנו באותה תקופה.
העובדים הזרים, רעשי הבנייה והאבק תרמו מאוד לתחושה הפסטורלית אותה ניסיתי ליצור לפני ההודעה הדרמטית.
לקחתי נשימה עמוקה, סידרתי את המשפט בראש, פתחתי את הפה... אבל המילים לא יצאו, לא הצלחתי להגיע לנקודה בה אני יושב מול אוריין, מסתכל לה בעיניים ואומר לה ''שיקרתי לך... במשך שנה – שיקרתי לך, לא הייתי אני, הייתי הדמות שרצו לראות, הדמות שהיה נוח לכולם לקבל.. ''
למזלי היה איתי פלאפון, החלטתי לפתוח הודעת סמס חדשה ולרשום באופן מאוד ברור וקולע ''אני הומו'', העברתי את הטלפון לאוריין.
יכולתי לראות על הפנים שלה את הבלבול, חוסר ההבנה ...
''אתה כזה טיפש'' חשבתי לעצמי ''למה סיפרת לה? למה הרסת חברות כזאת טובה? למה היא צריכה לדעת?''
קרסתי בפנים, הבלון שנופח במשך 16 חורר במכה אלימה והאוויר שמילא אותו התרוקן לי עכשיו מהריאות.
''אני לא כל כך מבינה...'' היא אמרה
''אין כל כך מה להבין... אני.. מה שרשמתי לך בהודעה'' אמרתי בעודי מתקשה להוציא מהפה שלי את המילה ''הומו''.
''אתה דומו?'' אוריין שאלה.
''דומו?'' שאלתי.
אוריין העבירה אליי בחזרה את הטלפון, כנראה שמתוך לחץ לחצתי פעם אחת פחות על הספרה 5 בטלפון, מחקתי את האות ד' ורשמתי במקום ה' והעברתי את הטלפון בחזרה.
אוריין קראה את ההודעה, הסתכלה עליי ואמרה ''אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה עומרידו'' והוסיפה חיוך שאישר לי שהכל בסדר.
אני חושב שאם מישהו היה עומד מאחוריי באותה שנייה הוא היה נמחץ ע''י האבן הענקית שירדה לי מהלב באותו הרגע.
כחצי שנה אח''כ סיפרתי להורים שלי.
זה היה ערב שישי, ובזמן שכל בני גילי יצאו לקרוע את נס ציונה (לכל אורכה ורוחבה), אני נשארתי כהרגלי בבית מול המחשב.
מבעד לדלת חדרי הסגורה יכולתי לשמוע שאחותי יושבת עם חבר שלה (דאז) על הספה בפינת המשפחה וצופה בטלוויזיה, את אחי וחברה שלו יכולתי לשמוע משוחחים בסלון על אה ודא עם ההורים שלי.
ואותי, יכולתי לראות יושב לבד מול המחשב עוד חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה עם חבר שאני לא יכול לבוא ולהציג בפני ההורים שלי... כי אני בארון.
המחשבה הזאת טיילה אצלי במוח במשך שלושת השעות הקרובות, העיניים כבר שרפו לי מרוב בהייה במסך המחשב, הרגליים והידיים שלחו לי אותות שאם אני לא אתחיל להזיז אותן בקרוב לא יהיה מנוס עבורן חוץ מלקום לבד וללכת לישון ולהשאיר אותי מול מסך המחשב ללא גפיים, ודמעה אחת קטנה הצליחה למצוא את דרכה בין כל המחסומים שהצבתי מסביב לליבי ולהסתנן לאוויר העולם ולזלוג על לחיי.
כמובן שבעיתוי קומי (דרמטי?) מפתיע אמא שלי החליטה שאותה שנייה זה זמן טוב להיכנס לחדר שלי בלי לדפוק על הדלת. בניסיון נואש ניסיתי למחוק כל עדויות לדמעה הזאת, אבל העיניים הפולניות של אמא הצליחו להבין שמשהו כאן לא בסדר.
''מה קרה עומרי?'' שאלה אמא.
''כלום, באמת שכלום, סתם, לא משנה, באמת שאין על מה לדבר'' ואם לרגע שכחתי שהתשובה ''כלום'' לשאלה ''מה קרה?'' היא הזמנה בשביל כל פולניה לפצוח בשיחה הייתי צריך לדעת שהצירוף של כל המילים הנ''ל ייחשב בעיניי אמא כהזמנה לגיטימית לישיבה על המיטה, שתי טפיחות על המזרון ואמירת הצירוף ''בוא אליי''.
התיישבתי ליד אמא, לא יכולתי להביא את עצמי למצב בו אני מסתכל לה בעיניים.
''זה קשור ללימודים?'' אמא שאלה.
בקושי יכולתי להוציא קול מהפה שלי, הרגשתי צמא, כאילו כבר שנים לא שתיתי.
נענעתי את הראש מצד לצד בתקווה שאמא תבין שאני שולל את האופציה.
''זה קשור למשפחה?'' אמא ניסתה ושוב זכתה לשלילה.
''זה קשור לאהבה?''
''כן..'' הצלחתי ללחוש.
הרגשתי איך לאט לאט הרגע מתקרב.
''אני עוד לא מוכן לזה...'' חשבתי. בתקווה שאני אצליח לשקר אם היא תשאל את השאלה.
''אתה מאוהב במישהי?''
כמה אירוני, הדבר היחיד שרציתי להגיד או יותר נכון לצעוק זה ''אני הומו!!!'' והנה אני מוצא את עצמי יושב על המיטה בחדר ואמא שואלת אותי אם אני מאוהב במישהי.
''זה חסר כל סיכוי...'' חשבתי לעצמי ''תשקר, תגיד שזה קשור לאוריין, שאתה אוהב אותה ושהיא לא מחזירה לך אהבה ותסיים את הסיפור''
''אתה הומו?''
ברגע אחד המוח שלי התרוקן מכל מחשבה. בגיל 16 התחושה הזאת הייתה חדשה לי, עכשיו אני יכול להבין שהרגשתי את זה כבר. התחושה הזאת הייתה בדיוק אותה תחושה שהרגשתי בפעם הראשונה שצללתי. הרגשתי לבד בעולם, פחדתי, וכל מה שקיוויתי זה שאני אוכל להפוך להיות אחד מאותם דגים חסרי דאגות.
הבטן שלי נכנסה פנימה, כאילו מישהו הביא לי אגרוף.
במין יללה, כמו של חיה פצועה הצלחתי לבכות את המילה ''כן'' ופרצתי בבכי.
אני לא יודע במשך כמה דקות לא הפסקתי לבכות.
אמא תפסה אותי חזק וחיבקה אותי, הניחה את הראש שלי על הברכיים שלה וליטפה אותי.
''הכל בסדר עומרי... הכל בסדר...''
הבכי כבר עבר את גבולות השליטה שלי, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. אני חושב שבאיזשהו מקום הנפש שלי הייתה צמאה לזה, צמאה לפורקן, צמאה סוף כל סוף להפסיק לשקר.
כמה דקות לאחר מכן אבא נכנס לחדר, הייתי כל כך שקוע בלהפסיק את הבכי שבכלל לא שמתי לב.
כשהרגשתי שיותר משתי ידיים תומכות בי הרמתי מבט וראיתי את אבא יושב לידי.
אמא התנדבה לספר לאבא לאחר שהבינה שאם היא תחכה שזה יבוא ממני יש לה עוד הרבה זמן לשבת על המיטה הזאת.
כחצי שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי ישן מתחת לפוך, רגוע, יודע שההורים שלי מקבלים אותי בדיוק כמו שאני.
ישנתי כל כך טוב באותו לילה.
שעה וחצי מאוחר יותר, לאחר שכל מה שיצא לנועה מהפה זה ''אני תמיד באה איתך לכל מסיבות הגייז שלך למה אתה לא יכול לעשות את הדבר הפשוט הזה ולבוא לצלול איתי?'' מצאתי את עצמי עומד באמצע חוף הומה אדם, מתהלך עם שנורקל בפה וסנפירים על הרגליים.
כל סיכוי למצוא את בעלי לעתיד התפוגג בשנייה.
''תשחה כמו דג!'' צעקה נועה מהמים.
''תני לי קודם להצליח ללכת עם הסנפירים האלה, אחרי זה נדבר על לשחות כמו דג'' חשבתי לעצמי.
כחמש דקות לאחר מכן ושלוש נפילות על החוף מצאתי את עצמי במים.
התחלתי להתקרב למים העמוקים, הלב שלי דפק כל כך מהר, כאילו ניסה לצאת החוצה ולחזור אל חוף המבטחים בתקווה שהוא לפחות, יישאר בחיים מהמסע הזה.
הכנסתי את הראש למים.
ברגע אחד המוח שלי התרוקן מכל מחשבה, השקט הזה שבתוכו אתה שומע רק את הנשימות של עצמך, בוהה בקרקעית הים כשהשמש מכה על העורף שלך... מרגיש שאתה לבד בעולם.
אני לא יודע כמה זמן הייתי מתחת למים, בוהה בדגים שוחים מתחתיי בעולם משלהם.
מצאתי את עצמי מקנא בהם על שהם אינם יודעים על כל הרעש והבלגאן שיש לעולם האנושי להציע.
הוצאתי את הראש מהמים וחזרתי לחוף.
אוריין הייתה הידידה הכי טובה שלי באותה תקופה, תמיד הצלחתי למצוא את עצמי מסתובב עם הבנות היפות ביותר בשכבה. מצחיק אותי לחשוב על כל מחשבות הקנאה שעברו לבנים בשכבה שלי... המחשבה ''אם הם רק היו יודעים'' הייתה עוברת לי לא מעט בראש.
16 במאי 2005, היה היום בו הרגשתי שאני חייב שמישהו יעזור לי לסחוב את העול הזה שאני נושא על עצמי ב- 16 שנה האחרונות. פיזית, אוריין לא הייתה ממש גדולה, למזלי העול היה יותר נפשי מאשר פיזי.
אחה''צ נפגשנו להליכה, אחרי ההליכה עצרנו ליד שכונה חדשה שבנו באותה תקופה.
העובדים הזרים, רעשי הבנייה והאבק תרמו מאוד לתחושה הפסטורלית אותה ניסיתי ליצור לפני ההודעה הדרמטית.
לקחתי נשימה עמוקה, סידרתי את המשפט בראש, פתחתי את הפה... אבל המילים לא יצאו, לא הצלחתי להגיע לנקודה בה אני יושב מול אוריין, מסתכל לה בעיניים ואומר לה ''שיקרתי לך... במשך שנה – שיקרתי לך, לא הייתי אני, הייתי הדמות שרצו לראות, הדמות שהיה נוח לכולם לקבל.. ''
למזלי היה איתי פלאפון, החלטתי לפתוח הודעת סמס חדשה ולרשום באופן מאוד ברור וקולע ''אני הומו'', העברתי את הטלפון לאוריין.
יכולתי לראות על הפנים שלה את הבלבול, חוסר ההבנה ...
''אתה כזה טיפש'' חשבתי לעצמי ''למה סיפרת לה? למה הרסת חברות כזאת טובה? למה היא צריכה לדעת?''
קרסתי בפנים, הבלון שנופח במשך 16 חורר במכה אלימה והאוויר שמילא אותו התרוקן לי עכשיו מהריאות.
''אני לא כל כך מבינה...'' היא אמרה
''אין כל כך מה להבין... אני.. מה שרשמתי לך בהודעה'' אמרתי בעודי מתקשה להוציא מהפה שלי את המילה ''הומו''.
''אתה דומו?'' אוריין שאלה.
''דומו?'' שאלתי.
אוריין העבירה אליי בחזרה את הטלפון, כנראה שמתוך לחץ לחצתי פעם אחת פחות על הספרה 5 בטלפון, מחקתי את האות ד' ורשמתי במקום ה' והעברתי את הטלפון בחזרה.
אוריין קראה את ההודעה, הסתכלה עליי ואמרה ''אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה עומרידו'' והוסיפה חיוך שאישר לי שהכל בסדר.
אני חושב שאם מישהו היה עומד מאחוריי באותה שנייה הוא היה נמחץ ע''י האבן הענקית שירדה לי מהלב באותו הרגע.
כחצי שנה אח''כ סיפרתי להורים שלי.
זה היה ערב שישי, ובזמן שכל בני גילי יצאו לקרוע את נס ציונה (לכל אורכה ורוחבה), אני נשארתי כהרגלי בבית מול המחשב.
מבעד לדלת חדרי הסגורה יכולתי לשמוע שאחותי יושבת עם חבר שלה (דאז) על הספה בפינת המשפחה וצופה בטלוויזיה, את אחי וחברה שלו יכולתי לשמוע משוחחים בסלון על אה ודא עם ההורים שלי.
ואותי, יכולתי לראות יושב לבד מול המחשב עוד חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה עם חבר שאני לא יכול לבוא ולהציג בפני ההורים שלי... כי אני בארון.
המחשבה הזאת טיילה אצלי במוח במשך שלושת השעות הקרובות, העיניים כבר שרפו לי מרוב בהייה במסך המחשב, הרגליים והידיים שלחו לי אותות שאם אני לא אתחיל להזיז אותן בקרוב לא יהיה מנוס עבורן חוץ מלקום לבד וללכת לישון ולהשאיר אותי מול מסך המחשב ללא גפיים, ודמעה אחת קטנה הצליחה למצוא את דרכה בין כל המחסומים שהצבתי מסביב לליבי ולהסתנן לאוויר העולם ולזלוג על לחיי.
כמובן שבעיתוי קומי (דרמטי?) מפתיע אמא שלי החליטה שאותה שנייה זה זמן טוב להיכנס לחדר שלי בלי לדפוק על הדלת. בניסיון נואש ניסיתי למחוק כל עדויות לדמעה הזאת, אבל העיניים הפולניות של אמא הצליחו להבין שמשהו כאן לא בסדר.
''מה קרה עומרי?'' שאלה אמא.
''כלום, באמת שכלום, סתם, לא משנה, באמת שאין על מה לדבר'' ואם לרגע שכחתי שהתשובה ''כלום'' לשאלה ''מה קרה?'' היא הזמנה בשביל כל פולניה לפצוח בשיחה הייתי צריך לדעת שהצירוף של כל המילים הנ''ל ייחשב בעיניי אמא כהזמנה לגיטימית לישיבה על המיטה, שתי טפיחות על המזרון ואמירת הצירוף ''בוא אליי''.
התיישבתי ליד אמא, לא יכולתי להביא את עצמי למצב בו אני מסתכל לה בעיניים.
''זה קשור ללימודים?'' אמא שאלה.
בקושי יכולתי להוציא קול מהפה שלי, הרגשתי צמא, כאילו כבר שנים לא שתיתי.
נענעתי את הראש מצד לצד בתקווה שאמא תבין שאני שולל את האופציה.
''זה קשור למשפחה?'' אמא ניסתה ושוב זכתה לשלילה.
''זה קשור לאהבה?''
''כן..'' הצלחתי ללחוש.
הרגשתי איך לאט לאט הרגע מתקרב.
''אני עוד לא מוכן לזה...'' חשבתי. בתקווה שאני אצליח לשקר אם היא תשאל את השאלה.
''אתה מאוהב במישהי?''
כמה אירוני, הדבר היחיד שרציתי להגיד או יותר נכון לצעוק זה ''אני הומו!!!'' והנה אני מוצא את עצמי יושב על המיטה בחדר ואמא שואלת אותי אם אני מאוהב במישהי.
''זה חסר כל סיכוי...'' חשבתי לעצמי ''תשקר, תגיד שזה קשור לאוריין, שאתה אוהב אותה ושהיא לא מחזירה לך אהבה ותסיים את הסיפור''
''אתה הומו?''
ברגע אחד המוח שלי התרוקן מכל מחשבה. בגיל 16 התחושה הזאת הייתה חדשה לי, עכשיו אני יכול להבין שהרגשתי את זה כבר. התחושה הזאת הייתה בדיוק אותה תחושה שהרגשתי בפעם הראשונה שצללתי. הרגשתי לבד בעולם, פחדתי, וכל מה שקיוויתי זה שאני אוכל להפוך להיות אחד מאותם דגים חסרי דאגות.
הבטן שלי נכנסה פנימה, כאילו מישהו הביא לי אגרוף.
במין יללה, כמו של חיה פצועה הצלחתי לבכות את המילה ''כן'' ופרצתי בבכי.
אני לא יודע במשך כמה דקות לא הפסקתי לבכות.
אמא תפסה אותי חזק וחיבקה אותי, הניחה את הראש שלי על הברכיים שלה וליטפה אותי.
''הכל בסדר עומרי... הכל בסדר...''
הבכי כבר עבר את גבולות השליטה שלי, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. אני חושב שבאיזשהו מקום הנפש שלי הייתה צמאה לזה, צמאה לפורקן, צמאה סוף כל סוף להפסיק לשקר.
כמה דקות לאחר מכן אבא נכנס לחדר, הייתי כל כך שקוע בלהפסיק את הבכי שבכלל לא שמתי לב.
כשהרגשתי שיותר משתי ידיים תומכות בי הרמתי מבט וראיתי את אבא יושב לידי.
אמא התנדבה לספר לאבא לאחר שהבינה שאם היא תחכה שזה יבוא ממני יש לה עוד הרבה זמן לשבת על המיטה הזאת.
כחצי שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי ישן מתחת לפוך, רגוע, יודע שההורים שלי מקבלים אותי בדיוק כמו שאני.
ישנתי כל כך טוב באותו לילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה