עוד פעם אני צריך לשמור על הדירה של דודה שלי ועל החתול שלה יוגה.
שמירה על בתים של בני משפחה, או יותר נכון על החתולים של בני משפחה שונים בזמן שהייתם בחו''ל הפכה להיות עניין שבשגרה עבורי.
זאת הפכה להיות בדיחה קבועה סביב שולחן ארוחת הצהריים של יום שבת (מתוך 6 סיפורים קבועים שסופרו כל שבת בהם הסיפור בו נולדתי בלידת עכוז; ''לידה שיכולה להרוג את האימא!!!'' טרחה אימא שלי להזכיר לי כל פעם.. הסיפור בו מסופר שכשהייתי קטן החלטתי לבלוע אבן ואבא היה צריך להכניס את היד שלו לגרון שלי ולהוציא את האבן, וכמובן לא נשכח את הסיפור שבו בזמן שאבא שלי קילח אותי בגיגית אחותי באה ושאלה אותו:
''אבא מה יקרה אם תעזוב את עומרי בגיגית?''
''הוא יטבע וימות'' אמר אבא.
''אז תעזוב אותו'' הוסיפה אחותי עם ניצוץ של רשע בעיניים.
אני מניח שהשנאה כלפיי נובעת מהסיבה הברורה מאליה - הברביות שהיו אמורות להיות נחלתה הבלעדית הועברו לרשותי.
בין סיפור לידת העכוז לסיפור הגבורה של אבי, אימא תמיד זכרה לציין שאני נמצא יותר בבתים של אנשים אחרים מאשר בבית שלי.
כמובן שמאות אנשים בגילאי ה- 20 שלהם היו מחליפים איתי בשנייה ועוברים לגור בדירה משלהם בהרצליה/רמת גן/ גבעת השלושה אבל אם תבחנו את העניין מקרוב תגלו שזה קצת פחות אקזוטי ממה שנהוג לחשוב.
אין מי שיבשל, ינקה, יכבס, יסנדווץ', ישטוף כלים בשבילך והגרוע מכל – לארוז מזוודה.
תמיד ברגעים האלה הייתי מוצא את עצמי עומד מול ארון הבגדים, מנסה להחליט איזה מהבגדים יעברו את הסלקציה הקפדנית שנקראת ''גודל המזוודה''.
''הרי אם אני לוקח את החולצה הזאת אני חייב להביא איתי את האולסטאר הצהובות שלי ואם אני אקח את המכנס הזה החולצה מגאפ חייבת לבוא יחד איתו''
מהר מאוד מצאתי את עצמי כל פעם מחדש יושב על המזוודה עם כל ''כובד'' משקלי מנסה לסגור אותה ואחרי כמה דקות ומספר אגלי זיעה שהיו מבצבצים על מצחי הייתי לוקח מזוודה נוספת ומתחיל להעביר אליה פריטי לבוש נבחרים.
הגעתי לדירתה של דודתי, יוגה כהרגלו בירך אותי בהתחככות ברגלי וריור על הנעל שלי.
ניתן לומר שיוגה ידע להראות אהבה יותר טוב מכל גבר שיצאתי איתו עד אז.
''לפחות זה..'' חשבתי לעצמי.
הלכתי למקרר ופתחתי את הדלת של המקפיא.
''טוב היא זכרה לקנות את הגלידה שביקשתי...''. עד סוף אותו שבוע, כבר לא הייתה גלידה במקרר.
לאחר שהתארגנתי בדירה הלכתי לחדר המחשב אשר ממוקם בממ''ד.
''אם רק הקירות האלה יכלו לחסום גם רגשות'' התפללתי בשקט.
שנייה לאחר מכן נזכרתי שהסיכוי שאלוהים מקשיב לתפילות שלי הוא נמוך עד נמוך מאוד. אכילת שרימפס וחזיר, נסיעה בשבת, צפייה בסרטים ביום כיפור, הקפאת פיתות במקפיא בפסח והיותי הומו היוו מספיק סיבות כדי לכנות אותי כופר וגם היוו מספיק סיבות בשביל שאלוהים יתעלם בנונשלנטיות מהתפילות המזדמנות שלי.
תמיד הבטחתי לעצמי שבאחת הפעמים האלה שיש לי דירה שלמה לרשותי אני אוריד את כל המעצורים, אקרא לכל הבחורים האלה שאני תמיד אומר להם ''לא, לא, אני לא ממוקם.. אז לא נוכל להיפגש למשהו תשוקתי לחלוטין ונטול רגשות'' ואהנה קצת.
והנה אני מוצא את עצמי, יושב מול המחשב, מתחיל לדבר עם מישהו, וכשאני קורא את השאלה שנשלחה אליי ''מה אתה מחפש?'' אני מתחיל לרשום ''ק..'' ומוחק... ושוב ''קש..''.
''לא עומרי, הבטחת לעצמך ליהנות, אז תהנה.''
''קשר''. זהו. שלחתי.
הלכתי למקרר והבאתי את הגלידה- שוקולד עם פאדג'.
''אני מקווה שיש לזה את אותה השפעה מנחמת כמו לוניל עוגיות'' חשבתי לעצמי.
והנה הגיעה תשובה
''גם אני ''
'' מוזר...'' חשבתי לעצמי. ''עוד הומו שמחפש קשר? והוא בן 23? מתל אביב?''
הכפית נשארה בפי עד שכבר התחלתי להרגיש את טעם המתכת.
החזרתי את הגלידה למקרר וחזרתי לשבת מול המחשב.
''איזה יופי .. סוף כל סוף'' חשבתי לעצמי.
עוד לפני שהבנתי מה קורה, קבענו להיפגש בערב למחרת.
היום עבר עליי בצורה חלקה, כל מה שהייתי צריך להגיד למפקד שלי כדי לצאת מוקדם באותו היום היה ''ירון יש לי דייט היום'' והייתי כבר עם רגל אחת מחוץ לבסיס.
מאז היציאה מהארון, ירון הפך להיות מאוד רגיש לנושאים שבינו לבינו, משהו שהערכתי מאוד, במיוחד כי הוא גבר סטרייט.
הגעתי לדירה של דודה שלי, האכלתי את יוגה, מהלתי כמה טיפות רסקיו בכוס מים, שתיתי, ונכנסתי להתרחץ.
על המיטה, הכנתי מבעוד מועד את ''בגדי הדייט הראשון'' שלי – חולצה סגולה עם כיתוב מתחכם וסקיני שהוא לא לגמרי סקיני כדי שהבחור לא יחשוב בטעות שאני נשי, התזתי על עצמי כמה שפריצים מהבושם שלי.
ישבתי וחיכיתי.
תוך מספר דקות שמעתי את המעלית נפתחת, הלב שלי התחיל לרוץ יותר ממה שהבעלים שלו רץ במשך כל 21 שנות חייו.
''הרסקיו הזה מאוד עוזר...'' חשבתי לעצמי.
עברו מספר דקות ושום דפיקה על הדלת לא נשמעה, בהצצה מבעד לעינית בדלת, התגלה לי בחור מעט מבולבל שמסתכל על כל חמשת הדירות בקומה ולא מצליח להבין על איזה מבין הדלתות הגדולות הוא צריך לדפוק.
''מסכן'' חשבתי לעצמי, ורגשות הרחמים שבד''כ מתגלים אצלי רק אל מול גור חתולים בודד צפו ועלו.
פתחתי את דלת הכניסה וקראתי ''גל''.
מישהו בעל תווי פנים חמודים, קצת נמוך, גוף שאני יכול להגדיר אותו רק כ''רגיל'' אשר הולבש במכנסיים קצרים וחולצה משובצת הסתובב לעברי וחייך.
''נעים מאוד, אני עומרי'' הצגתי את עצמי ושנייה אח''כ עברה בראשי המחשבה ''כן מטומטם, הוא יודע שאתה עומרי, דיברתם על זה כבר'' ואז גם הצגתי את יוגה.
התיישבנו על הספה, כמובן שהחלק הפולני שבי הציע שתייה ו/או אוכל. למזלי הוא ביקש רק מים.
ישבנו ודיברנו במשך שלוש שעות כשברקע מתנגן לו פרק הגמר של הישרדות 3 או 4.
דיברנו על היותו הרצלייני במקור, על האהבה המשותפת שלנו לארצות אירופה ולמחזות זמר ועל עוד כל מיני דברים שהזמן כנראה השכיח ממני.
''הדייט הזה יסתיים בנשיקה, אני מרגיש את זה'' חשבתי לעצמי.
כל כך חיכיתי לסוף הדייט כדי שאני אוכל לנשק אותו.
בעיניי נשיקה זה אחד הקריטריונים להצלחת זוגיות. אם הנשיקה לא מוצלחת. תפרשו.
הדייט הסתיים, ליוויתי אותו לדלת.
''טוב אז...'' אמרתי.
''כן... היה...'' הוא החזיר.
''אני לא רוצה לדעת איך יצא הילד שלנו'' חשבתי באותו רגע ושנייה אח''כ שוב הושטתי את היד שלי ללחיצה ואמרתי ''טוב אז... היה נחמד להכיר''
''היה נחמד להכיר??? זה מה שיש לי להגיד אחרי הדייט המושלם הזה?? היה נחמד להכיר?''
מאוחר מדי כדי להתחרט... גל הסתובב ויצא מהדלת.
הרגשתי רע עם עצמי, לא בגלל הדרך שבה הסתיימה הפגישה עם גל, אלא בגלל שהבטחתי לבחור אחר שאני אתקשר אליו בערב כדי לקבוע מתי נפגש.
שמירה על בתים של בני משפחה, או יותר נכון על החתולים של בני משפחה שונים בזמן שהייתם בחו''ל הפכה להיות עניין שבשגרה עבורי.
זאת הפכה להיות בדיחה קבועה סביב שולחן ארוחת הצהריים של יום שבת (מתוך 6 סיפורים קבועים שסופרו כל שבת בהם הסיפור בו נולדתי בלידת עכוז; ''לידה שיכולה להרוג את האימא!!!'' טרחה אימא שלי להזכיר לי כל פעם.. הסיפור בו מסופר שכשהייתי קטן החלטתי לבלוע אבן ואבא היה צריך להכניס את היד שלו לגרון שלי ולהוציא את האבן, וכמובן לא נשכח את הסיפור שבו בזמן שאבא שלי קילח אותי בגיגית אחותי באה ושאלה אותו:
''אבא מה יקרה אם תעזוב את עומרי בגיגית?''
''הוא יטבע וימות'' אמר אבא.
''אז תעזוב אותו'' הוסיפה אחותי עם ניצוץ של רשע בעיניים.
אני מניח שהשנאה כלפיי נובעת מהסיבה הברורה מאליה - הברביות שהיו אמורות להיות נחלתה הבלעדית הועברו לרשותי.
בין סיפור לידת העכוז לסיפור הגבורה של אבי, אימא תמיד זכרה לציין שאני נמצא יותר בבתים של אנשים אחרים מאשר בבית שלי.
כמובן שמאות אנשים בגילאי ה- 20 שלהם היו מחליפים איתי בשנייה ועוברים לגור בדירה משלהם בהרצליה/רמת גן/ גבעת השלושה אבל אם תבחנו את העניין מקרוב תגלו שזה קצת פחות אקזוטי ממה שנהוג לחשוב.
אין מי שיבשל, ינקה, יכבס, יסנדווץ', ישטוף כלים בשבילך והגרוע מכל – לארוז מזוודה.
תמיד ברגעים האלה הייתי מוצא את עצמי עומד מול ארון הבגדים, מנסה להחליט איזה מהבגדים יעברו את הסלקציה הקפדנית שנקראת ''גודל המזוודה''.
''הרי אם אני לוקח את החולצה הזאת אני חייב להביא איתי את האולסטאר הצהובות שלי ואם אני אקח את המכנס הזה החולצה מגאפ חייבת לבוא יחד איתו''
מהר מאוד מצאתי את עצמי כל פעם מחדש יושב על המזוודה עם כל ''כובד'' משקלי מנסה לסגור אותה ואחרי כמה דקות ומספר אגלי זיעה שהיו מבצבצים על מצחי הייתי לוקח מזוודה נוספת ומתחיל להעביר אליה פריטי לבוש נבחרים.
הגעתי לדירתה של דודתי, יוגה כהרגלו בירך אותי בהתחככות ברגלי וריור על הנעל שלי.
ניתן לומר שיוגה ידע להראות אהבה יותר טוב מכל גבר שיצאתי איתו עד אז.
''לפחות זה..'' חשבתי לעצמי.
הלכתי למקרר ופתחתי את הדלת של המקפיא.
''טוב היא זכרה לקנות את הגלידה שביקשתי...''. עד סוף אותו שבוע, כבר לא הייתה גלידה במקרר.
לאחר שהתארגנתי בדירה הלכתי לחדר המחשב אשר ממוקם בממ''ד.
''אם רק הקירות האלה יכלו לחסום גם רגשות'' התפללתי בשקט.
שנייה לאחר מכן נזכרתי שהסיכוי שאלוהים מקשיב לתפילות שלי הוא נמוך עד נמוך מאוד. אכילת שרימפס וחזיר, נסיעה בשבת, צפייה בסרטים ביום כיפור, הקפאת פיתות במקפיא בפסח והיותי הומו היוו מספיק סיבות כדי לכנות אותי כופר וגם היוו מספיק סיבות בשביל שאלוהים יתעלם בנונשלנטיות מהתפילות המזדמנות שלי.
תמיד הבטחתי לעצמי שבאחת הפעמים האלה שיש לי דירה שלמה לרשותי אני אוריד את כל המעצורים, אקרא לכל הבחורים האלה שאני תמיד אומר להם ''לא, לא, אני לא ממוקם.. אז לא נוכל להיפגש למשהו תשוקתי לחלוטין ונטול רגשות'' ואהנה קצת.
והנה אני מוצא את עצמי, יושב מול המחשב, מתחיל לדבר עם מישהו, וכשאני קורא את השאלה שנשלחה אליי ''מה אתה מחפש?'' אני מתחיל לרשום ''ק..'' ומוחק... ושוב ''קש..''.
''לא עומרי, הבטחת לעצמך ליהנות, אז תהנה.''
''קשר''. זהו. שלחתי.
הלכתי למקרר והבאתי את הגלידה- שוקולד עם פאדג'.
''אני מקווה שיש לזה את אותה השפעה מנחמת כמו לוניל עוגיות'' חשבתי לעצמי.
והנה הגיעה תשובה
''גם אני ''
'' מוזר...'' חשבתי לעצמי. ''עוד הומו שמחפש קשר? והוא בן 23? מתל אביב?''
הכפית נשארה בפי עד שכבר התחלתי להרגיש את טעם המתכת.
החזרתי את הגלידה למקרר וחזרתי לשבת מול המחשב.
''איזה יופי .. סוף כל סוף'' חשבתי לעצמי.
עוד לפני שהבנתי מה קורה, קבענו להיפגש בערב למחרת.
היום עבר עליי בצורה חלקה, כל מה שהייתי צריך להגיד למפקד שלי כדי לצאת מוקדם באותו היום היה ''ירון יש לי דייט היום'' והייתי כבר עם רגל אחת מחוץ לבסיס.
מאז היציאה מהארון, ירון הפך להיות מאוד רגיש לנושאים שבינו לבינו, משהו שהערכתי מאוד, במיוחד כי הוא גבר סטרייט.
הגעתי לדירה של דודה שלי, האכלתי את יוגה, מהלתי כמה טיפות רסקיו בכוס מים, שתיתי, ונכנסתי להתרחץ.
על המיטה, הכנתי מבעוד מועד את ''בגדי הדייט הראשון'' שלי – חולצה סגולה עם כיתוב מתחכם וסקיני שהוא לא לגמרי סקיני כדי שהבחור לא יחשוב בטעות שאני נשי, התזתי על עצמי כמה שפריצים מהבושם שלי.
ישבתי וחיכיתי.
תוך מספר דקות שמעתי את המעלית נפתחת, הלב שלי התחיל לרוץ יותר ממה שהבעלים שלו רץ במשך כל 21 שנות חייו.
''הרסקיו הזה מאוד עוזר...'' חשבתי לעצמי.
עברו מספר דקות ושום דפיקה על הדלת לא נשמעה, בהצצה מבעד לעינית בדלת, התגלה לי בחור מעט מבולבל שמסתכל על כל חמשת הדירות בקומה ולא מצליח להבין על איזה מבין הדלתות הגדולות הוא צריך לדפוק.
''מסכן'' חשבתי לעצמי, ורגשות הרחמים שבד''כ מתגלים אצלי רק אל מול גור חתולים בודד צפו ועלו.
פתחתי את דלת הכניסה וקראתי ''גל''.
מישהו בעל תווי פנים חמודים, קצת נמוך, גוף שאני יכול להגדיר אותו רק כ''רגיל'' אשר הולבש במכנסיים קצרים וחולצה משובצת הסתובב לעברי וחייך.
''נעים מאוד, אני עומרי'' הצגתי את עצמי ושנייה אח''כ עברה בראשי המחשבה ''כן מטומטם, הוא יודע שאתה עומרי, דיברתם על זה כבר'' ואז גם הצגתי את יוגה.
התיישבנו על הספה, כמובן שהחלק הפולני שבי הציע שתייה ו/או אוכל. למזלי הוא ביקש רק מים.
ישבנו ודיברנו במשך שלוש שעות כשברקע מתנגן לו פרק הגמר של הישרדות 3 או 4.
דיברנו על היותו הרצלייני במקור, על האהבה המשותפת שלנו לארצות אירופה ולמחזות זמר ועל עוד כל מיני דברים שהזמן כנראה השכיח ממני.
''הדייט הזה יסתיים בנשיקה, אני מרגיש את זה'' חשבתי לעצמי.
כל כך חיכיתי לסוף הדייט כדי שאני אוכל לנשק אותו.
בעיניי נשיקה זה אחד הקריטריונים להצלחת זוגיות. אם הנשיקה לא מוצלחת. תפרשו.
הדייט הסתיים, ליוויתי אותו לדלת.
''טוב אז...'' אמרתי.
''כן... היה...'' הוא החזיר.
''אני לא רוצה לדעת איך יצא הילד שלנו'' חשבתי באותו רגע ושנייה אח''כ שוב הושטתי את היד שלי ללחיצה ואמרתי ''טוב אז... היה נחמד להכיר''
''היה נחמד להכיר??? זה מה שיש לי להגיד אחרי הדייט המושלם הזה?? היה נחמד להכיר?''
מאוחר מדי כדי להתחרט... גל הסתובב ויצא מהדלת.
הרגשתי רע עם עצמי, לא בגלל הדרך שבה הסתיימה הפגישה עם גל, אלא בגלל שהבטחתי לבחור אחר שאני אתקשר אליו בערב כדי לקבוע מתי נפגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה