והנה זה קורה שוב... מישהו בא לפרק לי את הגדר הלבנה שעמלתי עליה כל כך הרבה זמן. הווטרינר בא להרדים לי את הכלב, הילדים (תאומים בלונדיניים בעלי עיניים ירוקות העונים לשמות נוגה וניר) מתאיידים להם ממחשבתי ובעלי, שכל כך אהבתי, מפנה את הגב ומתרחק ממני.
עוד ציפייה שמוחי הקודח הצליח ליצור בתוך ימים ספורים נעלמת לה כאילו הייתה שלולית של מיץ זבל על המדרכה של רחוב רוטשילד בעוד יום מהביל בעיר הגדולה נס ציונה. אני מוצא את עצמי יושב/עומד/שוכב איפשהו שם במזרח התיכון חושב לעצמי ''איך הצלחתי לצאת כזה מטומטם? שוב..'' ואחרי מספר שעות בהן אני משחזר בדיוק את מה שעבר עליי בימים האחרונים אני מחליט לקחת את עצמי בידיים, ללכת לכיוון המקרר להוציא גביע גלידת בן אנד ג'ריס בטעם וניל ועוגיות, לקחת כפית ולהטביע את יגוני בעוד כמה קלוריות בתקווה שהרעש המציק הזה שבוקע מהבטן שלי (שמעיד על כך שבמשך כמה שעות הדבר היחיד שאכלתי אלה הסרטים שרצו לי בראש) יעבור לו.
וכמובן ברגע שהלשון כבר קפואה, ואני לא מצליח להרגיש יותר את הטעם של הגלידה, אני סוגר את המכסה, מדליק את מסך המחשב ונכנס לעולם ההיכרויות המקוונות. נדמה לפעמים, שהאינטרנט נוצר כדי למנוע מאיתנו להיפגש פנים מול פנים, אני מניח שיש כמה אנשים שזה עובד לטובתם.. לרובינו, אני חושב שלא.
אז איפה מתחיל סיפורי?
נולדתי בתחילת שנות ה- 90 (השיער והאופנה של שנות ה80, הטכנולוגיה של שנות ה- 2000), לא העשור הכי טוב להיוולד בו, אבל כנראה שלא שמעו את הצעקות שלי מבעד לרחם של אימא.
בגיל 4 כבר התחלתי לשחק בברביות של אחותי, אני תמיד מתרץ ואומר ''כן אבל שיחקתי איתן כמו גבר, הייתי מעיף אותן באוויר ומשחק כאילו היו מכוניות'' אם הייתי רוצה לשחק במכוניות פשוט הייתי צריך ללכת עוד מטר אחד לכיוון החדר של אח שלי. כנראה שממש רציתי לשחק בברביות.
אני חושב שכבר אז ההורים שלי מצאו בי משהו מוזר, אני מניח שהאהבה שהפגנתי כלפי רון בגן, החיבה המוזרה שהפגנתי כלפי בריאן מהבקסטריט בויז והבקשה שלי לקבל את הדיסק של בריטני ספירס כמתנת יום הולדת רמזו להם שהילד שלהם הוא ילד מיוחד.
השנים ביסודי עברו עליי בקלות. בכל זאת, בתקופת היסודי הנטייה המינית שלך לא ממש חשובה. חשוב יותר שתהיה בלונדיני, בעל עיניים ירוקות שיהפנט את כל הבנות (הן הצעירות והן המבוגרות). אפשר להגיד שאת המשימה הזאת עברתי בקלות. בכיתה ג' נתקלתי פעם ראשונה במחשבה על בן אחר, אני לא זוכר מספיק כדי להגיד אם הרגשתי מבולבל, אני רק זוכר שממש רציתי שהוא ינשק אותי, בדיוק כמו שיעל בר זוהר נישקה את ניר שלמון ברמת אביב ג' המיתולוגית (שנות ה- 90, זוכרים?). 10 שנים מאוחר יותר ראיתי אותו שוב, באמצע שיעור נהיגה, הוא חצה את הכביש ואני כמעט דרסתי אותו. יכול להיות שכבר אז הייתי צריך להבין שהיחסים שלי עם בנים... לא ילכו חלק.
השנים בחטיבה עברו עליי בקצת יותר בלבול ומעט מדי בולבול. היחסים שבין בנים לבנות הפכו לעניין עליו מדברים בכל יציאה ואני מצאתי את עצמי כמה לשבת בבית, בחדר, מתחת לשמיכה, לבהות בטלוויזיה ולשקוע במחשבות על היום שבו אצא מהארון ואספר להורים שלי שהילד, שהם גידלו במשך 16 שנה אוהב בנים.
ואז הגיע התיכון.
במבט לאחור, אני יכול להגיד שהתקופה הייתה תקופה מעצבת ומעציבה. כשאני יושב וכותב על התקופה קשה לי להיזכר בפרטים, חוויות, לעיתים גם אנשים מתוכה, כנראה שהתת מודע מנסה להשכיח זיכרונות ששום טוב לא יצא מהם.
16 במאי 2005, זה היה היום שהרגשתי שיותר אני לא יכול לשמור בפנים, הרגשתי כמו בלון שבמשך 16 שנה ניפחו וניפחו וניפחו אותו וכבר אין יותר מקום לאוויר להיכנס. הרגשתי שאני חייב לספר למישהו או במקרה שלי, למישהי.
עוד ציפייה שמוחי הקודח הצליח ליצור בתוך ימים ספורים נעלמת לה כאילו הייתה שלולית של מיץ זבל על המדרכה של רחוב רוטשילד בעוד יום מהביל בעיר הגדולה נס ציונה. אני מוצא את עצמי יושב/עומד/שוכב איפשהו שם במזרח התיכון חושב לעצמי ''איך הצלחתי לצאת כזה מטומטם? שוב..'' ואחרי מספר שעות בהן אני משחזר בדיוק את מה שעבר עליי בימים האחרונים אני מחליט לקחת את עצמי בידיים, ללכת לכיוון המקרר להוציא גביע גלידת בן אנד ג'ריס בטעם וניל ועוגיות, לקחת כפית ולהטביע את יגוני בעוד כמה קלוריות בתקווה שהרעש המציק הזה שבוקע מהבטן שלי (שמעיד על כך שבמשך כמה שעות הדבר היחיד שאכלתי אלה הסרטים שרצו לי בראש) יעבור לו.
וכמובן ברגע שהלשון כבר קפואה, ואני לא מצליח להרגיש יותר את הטעם של הגלידה, אני סוגר את המכסה, מדליק את מסך המחשב ונכנס לעולם ההיכרויות המקוונות. נדמה לפעמים, שהאינטרנט נוצר כדי למנוע מאיתנו להיפגש פנים מול פנים, אני מניח שיש כמה אנשים שזה עובד לטובתם.. לרובינו, אני חושב שלא.
אז איפה מתחיל סיפורי?
נולדתי בתחילת שנות ה- 90 (השיער והאופנה של שנות ה80, הטכנולוגיה של שנות ה- 2000), לא העשור הכי טוב להיוולד בו, אבל כנראה שלא שמעו את הצעקות שלי מבעד לרחם של אימא.
בגיל 4 כבר התחלתי לשחק בברביות של אחותי, אני תמיד מתרץ ואומר ''כן אבל שיחקתי איתן כמו גבר, הייתי מעיף אותן באוויר ומשחק כאילו היו מכוניות'' אם הייתי רוצה לשחק במכוניות פשוט הייתי צריך ללכת עוד מטר אחד לכיוון החדר של אח שלי. כנראה שממש רציתי לשחק בברביות.
אני חושב שכבר אז ההורים שלי מצאו בי משהו מוזר, אני מניח שהאהבה שהפגנתי כלפי רון בגן, החיבה המוזרה שהפגנתי כלפי בריאן מהבקסטריט בויז והבקשה שלי לקבל את הדיסק של בריטני ספירס כמתנת יום הולדת רמזו להם שהילד שלהם הוא ילד מיוחד.
השנים ביסודי עברו עליי בקלות. בכל זאת, בתקופת היסודי הנטייה המינית שלך לא ממש חשובה. חשוב יותר שתהיה בלונדיני, בעל עיניים ירוקות שיהפנט את כל הבנות (הן הצעירות והן המבוגרות). אפשר להגיד שאת המשימה הזאת עברתי בקלות. בכיתה ג' נתקלתי פעם ראשונה במחשבה על בן אחר, אני לא זוכר מספיק כדי להגיד אם הרגשתי מבולבל, אני רק זוכר שממש רציתי שהוא ינשק אותי, בדיוק כמו שיעל בר זוהר נישקה את ניר שלמון ברמת אביב ג' המיתולוגית (שנות ה- 90, זוכרים?). 10 שנים מאוחר יותר ראיתי אותו שוב, באמצע שיעור נהיגה, הוא חצה את הכביש ואני כמעט דרסתי אותו. יכול להיות שכבר אז הייתי צריך להבין שהיחסים שלי עם בנים... לא ילכו חלק.
השנים בחטיבה עברו עליי בקצת יותר בלבול ומעט מדי בולבול. היחסים שבין בנים לבנות הפכו לעניין עליו מדברים בכל יציאה ואני מצאתי את עצמי כמה לשבת בבית, בחדר, מתחת לשמיכה, לבהות בטלוויזיה ולשקוע במחשבות על היום שבו אצא מהארון ואספר להורים שלי שהילד, שהם גידלו במשך 16 שנה אוהב בנים.
ואז הגיע התיכון.
במבט לאחור, אני יכול להגיד שהתקופה הייתה תקופה מעצבת ומעציבה. כשאני יושב וכותב על התקופה קשה לי להיזכר בפרטים, חוויות, לעיתים גם אנשים מתוכה, כנראה שהתת מודע מנסה להשכיח זיכרונות ששום טוב לא יצא מהם.
16 במאי 2005, זה היה היום שהרגשתי שיותר אני לא יכול לשמור בפנים, הרגשתי כמו בלון שבמשך 16 שנה ניפחו וניפחו וניפחו אותו וכבר אין יותר מקום לאוויר להיכנס. הרגשתי שאני חייב לספר למישהו או במקרה שלי, למישהי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה