היום באמת הגזמתי, השעה 05:30 בבוקר ואני נוסע על איילון, עם משקפי שמש בדרך חזרה מעוד מסיבה. השלישית במספר השבוע.
מאז היציאה מהארון אני מרגיש שאני צריך לנצל כל אופציה שיש לי כדי להרגיש מעט את חדוות החיים.
הרבה תחושות חדשות נוספו לי לאחרונה לארסנל הרגשות אשר פיתחתי ב- 21 השנים האחרונות.
האחרונה מביניהן היא תחושת אכזבה, אבל לא סתם אכזבה, אלא אכזבה שנובעת מאהבה לא ממומשת.
בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מתמודד עם מוח שלא יודע מה זה לא לפתח ציפיות.
נדמה, שבכל פעם שהיה איזה בחור שהתחיל איתו משהו המוח שלי היה נוטש את גופי, מתקשר למארגן חתונות וסוגר איתו על אולם, קייטרינג, פרחים, שמלה ורב (רפורמי כמובן).
אולי יש לי מזל שאני צריך להתמודד עם זה בגיל 21 ולא בגיל 16 כמו שאר בני הנוער.
מצד שני, אולי אם הייתי מתחיל עם זה בגיל 16 עכשיו היה לי הרבה יותר קל.
אני לא יודע אם זה אצל כולם ככה אבל אצלי עולם הדייטים מתחלק לשניים:
או שאני נמצא בתקופה שופעת בחורים ודייטים או שאני מוצא את עצמי תר אחרי אהוב ליבי רק כדי להבין שאת כל האופציות כבר ניצלתי, שכבר מישהו אכל את כל הדגים בים ושהדשא של השכן הרבה יותר ירוק משלי.
ואז עולה המחשבה "תל אביב פשוט קטנה עליי, אני צריך לעבור לברלין."
כמובן שאחרי מספר ימים מגיעה עוד תקופה טובה, ונדמה שעוד כמה הומואים החליטו שהארון האפרורי והמאובק לוחץ עליהם, המלאי מתחדש ושוב פעם יש עתיד.
לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים לצאת עם בני גילי הגעתי למסקנה שיש לי שתי אופציות:
או שאני פורש מחיי הדייטינג לשלוש השנים הקרובות ומחכה ששכבת הגיל שלי תתבגר ושסוף כל סוף אוכל למצוא איתם נושאים משותפים לדיבור או שמראש אני אלך על שכבת גיל מבוגרת (ובהתאמה גם בוגרת יותר) בתקווה ששם אמצא את בעלי לעתיד.
את רן פגשתי באחת מתקופות תור הזהב שלי.
התחלנו לדבר באטרף. מבעד לתמונות הוירטואליות לא התגלה בחור מלהיב במיוחד אך עם ההתפשרות על הגיל אני מניח שהגיעה גם איזושהי התפשרות על המראה.
לאחר מספר שיחות התברר לי שהאביר על הסוס הלבן קרוב משחשבתי.
בקצרה, רן עובד במשרדי הממשלה, בוגר לימודי כלכלה של אוניברסיטת וונקובר אשר בקנדה, תושב לשעבר בשכונת רמת אביב ג' וכיום מאכלס את אחד מחצאי הדירות שהומואים כל כך נהנים מהן בשדרות רוטשילד המפורסמות.
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן הרגשתי שיש סיכוי שסוף כל סוף מצאתי את הבן אדם שחיפשתי בשנה האחרונה.
אחרי כמה ימים בהם לא הצלחנו לקבוע פגישה בגלל הלו"זים הצפופים של שנינו הצלחנו לקבוע דייט.
רן אמר שהוא צריך לעשות אימון יוגה ואני אמרתי שאני רוצה קצת לנוח לפני הדייט כי עבר עליי יום ארוך.
האמת היא שהגוף שלי היה צריך מקצה שיפורים קצר לפני הדייט הכולל - קילוח, גילוח, הוצאת שחורים מהאף, גזירת ציפורניים ושכיבה של עשר דקות עם כריות לעיניים כדי להוריד את הנפיחות שנוצרה ממחסור חמור בשינה.
תוך חצי שעה מצאתי את עצמי מתניע את האוטו ויוצא לכיוון העיר הגדולה ובירת הדייטים של קהילת ההומואים של ישראל - תל אביב.
קבענו להיפגש ליד הבימה.
בעודי עובר את מגדלי עזריאלי הבחנתי במשהו מוזר - הציפורניים שלי.
איכשהו, כנראה שבין הוצאת השחורים והורדת הנפיחות מהעיניים הצלחתי לשכוח לגזור את הציפורניים שלי, ובואו נגיד שהמצב היה לא טוב.
התחלתי לחפש בתיק שלי קוצץ ציפורניים.
"הוא חייב להיות שם בתיק, איך יכול להיות שאין לי? איזה מין פולני אני??"
לאחר כמה דקות של הכנת אסטרטגיות להסתרת הידיים וביטולן שנייה לאחר שעלו לראשי החלטתי להיעזר בציפורניים שלי כדי להוריד את הציפורניים האחרות (שיטה שפיתחתי תוך כדי אחד משיעורי המתמטיקה המרתקים בשנות התיכון) וכך, בפרק הזמן שבין עזריאלי לבימה הצלחתי להגיע לדייט עם ציפורניים קצרות ולא מאיימות למראה.
הבעיה היחידה – להסביר מחר לאבא, למה יש 10 קצוות ציפורניים מצויות לו כרגע ליד דוושת הגז.
החניתי את האוטו ויצאתי מהחניה, לאחר מספר דקות של הסתובבות סביב עצמי הצלחתי להבחין מרחוק בגבר העונה לתיאורו של רן. התקרבתי, מבטינו נפגשו ולשנינו עלה חיוך על הפנים שאישר שאכן כל אחד מזהה את השני.
רן אמר שהוא חושב שזאת שעה מעולה לגלידה. לאחר בחינה של השעון והבחנה שהשעה כרגע היא שעתיים לפני חצות לא כל כך הבנתי למה דווקא 22:00 היא שעה טובה לגלידה.
ואני, שמשתמש בגלידה כאוכל ניחומים/ מוריד לחצים/ ניסיון נואש שלי לעלות במשקל הייתי צריך להבין שגלידה בפגישה הראשונה היא לא סימן המנבא טובות.
במשך רבע שעה הלכנו מהבימה לכיוון אחת הגלידריות ששוכנות ברחוב אבן גבירול.
בזמן ההליכה רן הספיק להציל אותי מניסיון דריסה אחד ושתי היתקלויות פוטנציאליות עם רוכבי אופניים שהיו יכולות להסתיים בצורה קצת יותר גרועה מהמבוכה שהרגשתי באותם רגעים.
הגענו לגלידה אליה רן כיוון.
במשך כמעט עשר דקות רן התבונן בטעמי הגלידה השונים דרך חלון הזכוכית הנקי וניסה להחליט עם עצמו החלטה רבת משמעות – איזה טעמים לבחור.
מכיוון שהרגשתי שביני ובין כדורי הגלידה יש קשר חברי עמוק הרגשתי בנוח לבחור בטעמים הסולידיים של בננה פקאן ובראוניס כמעט ברגע שבו נחת מבטי על המבחר המוצע.
כל פגישה ראשונה אני מוצא את עצמי נתקל באותה בעיה – מי מבין שני הגברים בפגישה ישלם על הגבר השני?
עם רן נתקלתי באותה בעיה אך מבעוד מועד הכנסתי שטר של 50 ₪ לכיס האחורי.
"לכל מקרה שלא יהיה." חשבתי לעצמי.
שנינו קיבלנו את גביעי הגלידה שביקשנו.
חיכיתי שלוש שניות, ולאחר שראיתי שידו של רן נשארת צמודה לגביע הגלידה שכרגע קיבל (כאילו הקור הדביק אותה לשם), ידי שלי החליטה להתחיל לגלוש לכיוון הכיס האחורי שלי ולנסות לגשש אחר השטר הסגול.
הוצאתי את השטר והגשתי למוכרת מתוך מטרה לשלם על הגלידה שלי ובתקווה שרן יזכור מהשיחות שלנו שאני עדיין חייל בחובה ושהגלידה הזאת שווה לעשירית מהמשכורת שלי.
"אתה משלם על שניכם?" ירתה המוכרת לכיווני. הייתי יכול להישבע שראיתי חיוך עולה על שפתיה כשהיא יודעת בדיוק איזה מחשבות עוברות באותו רגע בראשי.
לפעמים מדהים כמה המוח האנושי עובד מהר. תוך שלוש שניות הצלחתי להריץ את כל התסריטים האפשריים, בהם:
1.אני משלם על שנינו, רן מרגיש לא בנוח, הפגישה נכשלת.
2. אני אומר "לא, אני משלם רק על עצמי, תודה", רן מרגיש לו בנוח, הפגישה נכשלת.
3. אני משתהה עם תשובתי יותר מדי זמן, רן מרגיש לא בנוח, הפגישה נכשלת.
"אין לי מה להפסיד" הבנתי במהרה והוספתי "כן, אני אשלם על שנינו"
"איזה מצחיק אתה, התכוונתי לשלם על שנינו" אמר רן וחייך.
"שטויות, עוד חודש אני בקבע, אני אספוג את זה... חוץ מזה.... פעם הבאה – עליך". אמרתי וחייכתי.
אני ורן ישבנו במשך שעה בגלידה, למען האמת אני לא כל כך בטוח למה ישבנו שם שעה.
בזמן שגלידת הבננה הפשירה והתערבבה עם גלידת הבראוניס, הבנתי שטעמי הגלידה מסתדרים יותר טוב ביחד ממני ומרן.
הדבר היחיד שעליו הצלחתי לחשוב במשך כל הפגישה, היא שהאמת המרה פשוטה למדי - אני ורן פשוט לא מתאימים.
בזמן שאני ברברתי ללא הפסקה על חיי הצבא, יכולתי לראות את רן מנסה בכל כוחו להיזכר בתקופה בה הוא שירת את המדינה ובכל אותם קיצורים וניסוחים צבאיים שהכנסתי בנונשלנטיות לשיחה בתקווה שהוא יצליח לפענח את המשפט האחרון שבקע מפי.
ובזמן שהוא סיפר לי על לימודי הכלכלה, המרתקים לטענתו, מצאתי את עצמי בוחן את גברי תל אביב שעברו על פניי בעודי מהנהן ומנסה להראות עניין.
רן ליווה אותי למכונית, נפרדנו בחיבוק.
מסיבה כלשהי שלחתי לו סמס וכתבתי שמאוד נהניתי.
"עלוב. עלוב ביותר עומרי. לא נהנית ובכל זאת אתה מוצא את עצמך שולח סמס רק כדי שכשתגיע לפסגת ההר/הביתה לפייסבוק תוכל לצעוק/לעדכן סטטוס "יש לי חבר""
הסמס נשלח.
אני מניח שהמושג חרטה תופס מקום נכבד יותר בעידן הטכנולוגי בו הכל נעשה יותר מהר. אם הייתי צריך לשלוח לו את המסר הזה במכתב היה לי את כל הדרך עד לתיבת הדואר להבין שזאת טעות לשלוח את זה וכנראה, שגם אז, למרות ההבנה שמדובר בטעות הייתי שולח אותו.
אני מניח שממרום גילו, רן הבין שהדבר הנכון לעשות הוא שום דבר. לא זכיתי לקבל סמס בחזרה.
יומיים לאחר מכן כאשר שיניתי את הסטטוס במסנג'ר ל"היזהרו גברברי ישראל, יום יבוא ותופיעו באחד מהפרקים שלי" רן מצא לנכון לשלוח לי הודעה ולהתעניין בספר שאני כותב, כנראה הפחד שפניו יולבנו ברבים היה גדול מהאגו שלו.
"אז... מה זה הספר הזה שאתה כותב?" רן כתב.
"ספר על החיים שלי, על חוויות שאני עובר, גברים שאני יוצא איתם" עניתי.
"סיפור אירוטי? " שאל רן בניסיון נואש להיות מצחיק, אולי כדי שאזכור אותו באור חיובי וכך גם יהיה הפרק בכיכובו.
"תלוי על מי מסופר בפרק" עניתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה